פרשיות השבוע שלנו, המלוות את חודש אלול, עוסקות באופן פנימי גם בעבודה הנדרשת מאיתנו בתקופה זו כהכנה לשנה החדשה. ובחלקו הראשון של החודש, פרשיות שופטים וכי תצא עוסקות באופן בולט במיוחד בענייני מלחמה על זוויותיה השונות.
הפסוקים בפרשה שלנו מדברים בעד עצמם:
כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם.
מעניינת מאוד שיטתו של משה רבינו לכל אורך הספר. משה בוחר לא רק שלא להתעלם מן החששות והספקות המלווים את הכניסה לארץ, אלא בוחר להציף אותם במלא העוז. פסוק אחד חוזר ונשנה: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ" – וכך הולך משה ומונה את החששות אחד לאחד: הערים הבצורות, העמים הרבים, כלי המלחמה, הארץ הגדולה. כל הספקות מועלים. גם היראה, גם הפחד, וגם העריצות. הכל מונח על השולחן, גלוי. משה מעניק להם התייחסות, ובכך בעצם מטפל בהם.
ובפרשיות העוסקות במלחמה, מעלה משה רבינו את הנושא שלא כל כך נעים לדבר עליו – הפחד.
זהו אותו ספק המכרסם ולא נותן מנוח. זהו הספק שכבר פגשנו בהכנות לקראת היציאה למלחמה, שם הוא הסתתר מאחורי המילה "פֶּן". מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו… פן ימות במלחמה… ומי האיש… פן ימות וכו'. פן, שמא, אולי. ספק שמכרסם ומפחיד. וכך הפחד, במקום להיות גורם שדוחף קדימה, כזה שמזמין אותנו להתגברות ויציאה אל המרחב בכוחות חדשים – פחד אותיות דחף – גורם לנו לשיתוק מערכות ועמידה במקום.
הפחד בעצם מונע מהאדם לצאת ממסגרות חייו הפרטיות לעבר מעגלים כלליים יותר של שינוי והשפעה. הפחד הוא פחד מפני כישלון, פחד מפני תחרות, פחד מפני 'מה יגידו'. סוגים שונים של פחד שמעל כולם מרחף הפחד משינוי.
אנחנו מפחדים להשתנות.
מילים חוסמות
למה באמת? כי השינוי הזה אומר עלינו משהו. כי אולי נצטרך לשנות מראה, או להחליף דיסקים ששמענו, או לשנות את צורת החיים המוכרת והנוחה לנו.
וחוץ מזה, כל כך הרבה פעמים ניסינו להשתנות וזה לא הלך, הבטחנו ולא קיימנו, אמרנו וחזרנו בנו, עד שבתוך תוכנו נוסח איזה מין משפט פנימי: שינויים זה לא בשבילי. עדיף להישאר באזור הנוחות שלי, במקום בו אני מרגיש בטוח.
ועל זה צריך לעשות תשובה – על הפחד הזה. התשובה, יותר משהיא באה לתקן את פרטי המעשים, היא באה לשנות את הכיוון ואת המגמה. לתת פשר לכל המעשים וגם למצוות, וליצור תהליך של תנועה והתקדמות לעבר הבורא יתברך. שנוכחותו תורגש בכל רגע ורגע, כזה של קודש וכזה של חול.
וזה בדיוק מה שמפחיד. שלית אתר פנוי מיניה, והתביעה היא לנוכחות אלוקית בכל רגע ורגע.
זהו הפחד של האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו. האם מדובר על אדם שחושש שבעת יציאתו למלחמה 'יסגרו איתו חשבון' על כל מיני עבירות שיש לו? לאו דווקא.
מדובר על אדם שעצם העובדה שעבר עבירה, שנכשל, שניסה ולא הצליח, יצרה אצלו משפט פנימי שהוא לא מסוגל לעמוד במאבקים הדורשים יציאה מהמקום הנוח והמוכר, ולכן הוא ירא לצאת למלחמה כזו אמיתית וכזו רוחנית, המלחמה על עצמו, על חייו.
אז איך מתגברים? הרי כשמפחדים – הדבר שהכי לא עוזר הוא לומר: אל תפחד…
עסקה לא מהעולם הזה
יש שורה מתוך שיר שעולה לי: אל תפחד – אתה לא לבד.
הפחד שלנו נובע ביסודו מתחושת בדידות. שאם ניפול נהיה לבד, שאין איש שיאסוף אותנו. וכך, ראש השנה המתקרב נדמה לנו כמו מעמד הטסט השנתי לאוטו. מגיעים, יודעים שהולכים לחפש אצלנו מומים וכשלים, וזו כבר הרגשה לא נעימה. ולכן עושים הכל כדי לעבור. נייר דבק שקוף על המנורה מאחור, קצת תוסף למנוע שלא ישתעל בעשן לבן, קצת חיוכים לבוחן והנה עברנו.
אבל האמת היא אחרת לגמרי. היכולת שלנו לעשות שינוי בלי לפחד, קשורה קשר הדוק לחיבור לאותה נקודה אלוקית אינסופית שתמיד רוצה להתחדש ולנבוע. הקדוש ברוך הוא לא עומד כמו טסטר בסוף המסלול עם טופס מלא איקסים. הקדוש ברוך הוא חפץ לצדק אותנו, חפץ שנצליח, מעמיד אותנו לדין ומיד אחר כך נותן לנו את יום הכיפורים. וגם לימי הדין הוא הקדים חודש שלם של רחמים. נמצא שהדין הוא רק כדי שנדע מה הציפיות שלו מאיתנו, למה אנו מסוגלים, שלא נשכח מאין באנו, אך מיד הוא נותן לנו עוד זמן, וכוח, וחיים.
היכולת להתגבר על הפחד מתחילה מכאן. מהאמונה הבלתי מתפשרת שהקדוש ברוך הוא חפץ שנצליח. חפץ מאוד שנצליח, כמו אב שחפץ בהצלחת ילדיו, ושגם אם ניפול אחרי שניסינו הוא יהיה שם כדי לאסוף אותנו ולתת לנו דלק להמראה מחודשת.
את הפחד הזה זיהה דוד המלך מיד בתחילת המזמור האלולי שלנו: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". המזמור הזה, כמו הפרשיות של אלול, עוסק באדם שנמצא במלחמה ומרגיש בודד, עזוב, מוקף באויבים, והנה הפחד מתחיל לחלחל. המלחמה כאן היא אחרת, והאויב כנראה הוא האויב הפנימי שנמצא בתוכנו ולוחש לאוזן כל העת מילים של ייאוש, של חולשה. אך דוד נותן לנו מוצא. כי כשנקודת המרכז בחיים היא הקשר עם ריבונו של עולם, ממי וממה יש לפחד?
הכל חוזר לאותה נקודה – האמונה בטוב האלוקי האינסופי. אין בעולם הזה עסקאות כאלו. זה משהו שהוא מעבר לתפיסה אנושית. נותנים לך טוב בלי הגבלה, כדי שיהיה לך טוב גם כאן וגם לעולם הבא. איפה כאן העוקץ? זהו שאין. אין עוקץ, יש רק רצון להטיב. ואנחנו לא מספיק מאמינים. לא מספיק מאמינים בטוב.
אבל בחודש אלול נפתח פתח חדש לאמון. הספקות מתחלפים בתחושת ודאות שיש סיכוי והפעם נצליח, והלולא הספקני מתהפך לאלול שנותן כוח ושמחה לחיות ולהשתנות כאן בארץ החיים. "לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים. קַוֵּה אֶל ה', חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'".
