מעשה בכלה שאיבדה טבעת יהלום בשווי 36 אלפי ש"ח. בירור מהיר העלה שהטבעת הושלכה בטעות לפח. שקית האשפה, כך התברר, כבר הורקה מן המיכל שברחוב אל משאית הזבל, שהובילה אותה לאן שהובילה.

לו הייתם נקלעים באותו יום למתחם האשפה של עיריית ירושלים, הייתם רואים עשרות אנשים, נורמטיביים על פי מראם, מתרוצצים בין הררי הזבל, ביד אחת סותמים את האף וביד השנייה מחטטים בערמות הפסולת. אלה היו בני משפחה וגם לא מעט מתנדבים טובי לב שסייעו בחיפושים אחר האבדה היקרה.

לסיפור האמיתי הזה, שהתפרסם במדורי החדשות לפני שמונה שנים, היה לא רק סוף טוב אחד אלא לפחות שניים. קודם כל הטבעת נמצאה ברוך השם. אבל עוד לפני כן, יהלומן פנה למשפחה והציע לתת להם במתנה טבעת חלופית כדי להקל על עוגמת הנפש. מי כעמך ישראל.

בואו נקדיש רגע של מחשבה למחפשים האלה. הם בוודאי לא חשבו שמתחם האשפה הוא אזור מועדף לחיפוש מציאות. אילו יכלו לבחור איפה לחפש, היו מצליחים להעלות בדעתם מקומות נעימים יותר. אז למה הם חיפשו אותה בזבל? פשוט מאוד: כי שם היא אבדה. קל ונעים יותר לחפש מתחת לפנס, אבל זה לא יועיל אם זה לא המקום שבו החפץ הלך לאיבוד.

ימי אלול – ימי חיפוש. חיפוש של מה? במחשבה ראשונה – חיפוש של דברים לא־טובים. אבל לשם מה? אם איבדנו אותם, מן הסתם עדיף שלא נמצא. אלא שאנחנו לא מחפשים אשפה. אנחנו מחפשים טבעת יהלום. אנחנו מחפשים את האוצרות היקרים ששייכים לנו שאולי נשמטו לנו מהיד במשך השנה. אבל, אבל, אם איבדנו אותם באשפה – שם יהיה עלינו לחפש אותם. "כי כשם שאי אפשר לחפש אחר אבידה ולמוצאה זולת במקום שנאבדה, כך לא ישיג אור פני ה' ושתהיה אהבתו אליו ויראתו על פניו כי אם אחר החיפוש תחילה במקום שנאבדה"… (מאמר "אני לדודי" של בעל התניא, מיד אחרי המשל המפורסם של המלך בשדה).

לכן "ובקשתם משם את ה'" – "משם דייקא", מחדד בעל התניא. מהמקום שבו הוא הלך לך לאיבוד.

*

כי, אתם יודעים, הרבה פעמים אנחנו מחפשים איפה שנוח. יושב אדם ואומר לעצמו: נדמה לי שלא הקפדתי השנה מספיק על העניין של 'מים אחרונים'. כנראה קרה פעם או פעמיים שלא קיימתי את הדין לכל פרטיו ודקדוקיו. אז עכשיו אקבל על עצמי להתחזק בזה לכבוד חודש אלול והשנה החדשה…

באמת יפה מאוד. איזו בריחה נפלאה מהדברים האמיתיים בחיים שצריכים תיקון! במקום לחפש את אותם דפוסי התנהגות חוזרים ונשנים, שכולאים אותנו במעגלים שליליים של פעולה ותגובה, ולמצוא את הדרך להיחלץ מהם אחת ולתמיד. במקום לגעת סוף־סוף בכל אותן בעיות עומק שנגררות משנה לשנה, ובכל פעם מודחקות עוד קצת. במקום לתת טיפול עשרת־אלפים למערכות יחסים חורקות, בבית או מחוצה לו, שמשוועות לכך שפעם אחת נשקיע בהן את משאבי הנפש הנדרשים כדי להעלות אותן על דרך המלך. במקום לשאול: איפה הקב"ה הלך לי לאיבוד בתוך כל המקומות האלה!

את השורות הבאות אני כותב לעצמי. כותב בכאב. הלוואי שהשנה הזאת אאזור אומץ. הלוואי שאצליח להישיר מבט אל אותם הדברים בחיי שצריכים באמת תיקון וריפוי. הלוואי שאדע לסלק מחיי בתוקף את כל מה שמפיל אותי למקומות לא טובים. הלוואי שלא אהיה עוד פעם קרבן לתכונות אופי ולהרגלים שהפכו לתכונות אופי. הלוואי שהפעם לא אחפש במקום שנוח לי, אלא "משם". ואם "משם", אזי "ומצאת – כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך".