העיד לפני תלמיד חכם חשוב מירושלים היודע לקרוא את מזל האדם על כף היד, שבמשך כל השנה כולה הוא מקבל את הפונים המבקשים לדעת מה ניתן לראות לפי הקווים על ידם, אך בימים שבין ראש השנה להושענא רבא אינו מקבל איש, וטעמו הוא, שבימים אלה משתנים הסימנים בכף היד מדי יום ביומו בפועל ממש, כי התפילות והתחנונים קורעים ומבטלים את גזר דינו של האדם, וזה גורם לסימנים שבכף היד להשתנות בהתאם. והדברים ברורים ואינם צריכים ראיה, אך מאחר ובזמננו מזגי האנשים חלשים יותר מבעבר, לכן יש טעם להוכיח בראיות מעשיות שכך הוא במציאות.
מאוצר מתנת חינם
לפעמים מגיע האדם לכניסת החג מבולבל. מצד אחד ידוע לו גודל מעלת הימים האלה, אך מאידך גיסא הוא אינו יודע את המעשה שעליו לעשות כדי להחזיק את האור בלבו. לכן צריך האדם להכין את עצמו מבעוד מועד ולהיות מסודר בצורה ברורה לדעת מה לעשות, ובראש צלול יכנס אל החג ביישוב ובהרחבת הדעת.
ביותר הדברים אמורים בליל הושענא רבא, שמעלתו גבוהה ועליונה עד למאוד. הושענא רבא הוא הסיום של כל הימים הנוראים, ובו מקיימים את חתימת שלושת הספרים שנכתבו ונחתמו בראש השנה וביום הכיפורים. ואף על פי שבחז"ל כתוב שגמר ימי הדין הוא ביום הכיפורים, האר"י ז"ל כתב שסיומם הוא ביום הושענא רבא. יש לבאר זאת בכך שבראש השנה דנים את האדם על פי מעשיו ואז באמת כבר נגמר הדין, אולם בהושענא רבא, שהוא "יום ערבה", אז אנו מבקשים כערבה, שאין בה טעם ואין בה ריח. מי שמרבה בתפילה ומבקש לזכות במתנת חינם, אזי גם אם פסקו בראש השנה וביום הכיפורים שהוא אינו ראוי לקבל טוב וחסד, אף על פי כן זוכה לבטל ולהמתיק את פסק הדין ומקבל יותר מהראוי לו, כי אין אוצר גדול יותר מאוצר מתנת חינם.
מסופר על הרב הקדוש רבי אברהם אלימלך מקרלין זי"ע, השם יקום דמו, שנכנס פעם לבית המדרש בליל הושענא רבא וראה שני אברכים משוחחים ביניהם שיחת חולין. מיד ניגש אליהם ואמר להם "בוודאי אתם משוחחים על עניינים דחופים מאוד שאי אפשר לדחות אותם כלל, אולם מכל מקום עדיף היה אם הייתם משוחחים על עניין זה בעת תפילת 'כל נדרי' מאשר בלילה קדוש זה…". על אף שלא הייתה דרכו להתבטא בחריפות כל כך, אך רבי אלימלך זי"ע לא יכול היה לראות איך מעבירים זמן יקר כל כך בדברים של מה בכך. ועיקר מעלתו של הושענא רבא היא בלילה ובשעות הראשונות עד חצות היום.
אם לא עכשיו
היצר הרע מכניס בכל אחד הרגשה שתמנע ממנו להתעלות. יש מי שאצלו היצר הרע גורם לאדם לחוש ייאוש על כך שהנה כבר חלפו ועברו ימי הרחמים והסליחות של חודש אלול, ימי הדין הקדושים של ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ימי השמחה וההתעלות של סוכות – והוא לא התעשת עדיין להתעורר מן התרדמה העמוקה של נפשו. ועל כך אמרה התורה "אך בחמישה עשר לחודש השביעי וגו'", "אך" כלומר רק, בלי להביט אל הימים הראשונים אלא להתמקד במה שעוד נותר לנו. וביותר הדברים אמורים לגבי היום האחרון של חג סוכות, לא יתייאש מן העבר ורק ישתדל לתקן מעשיו מעכשיו ולנצל היטב את הזמן שעוד לפניו.
מצד שני, לפעמים נותן היצר הרע לאדם להתעלות בימים הנוראים, ואף נותן לו להרגיש קדושה עילאה בתוך שמחת חג הסוכות, אך כל כוונתו להפילו בהושענא רבא, שאז הוא אומר לו שכבר עסק כל כך בעבודת ראש השנה יום הכיפורים, ועתה הגיע הזמן לנוח מעט. זוהי טעות גדולה שכן הכל הולך אחד החיתום, ואם לא עכשיו אימתי?
אז מה לעשות?
מנהג ישראל בליל זה להיות ערים ולקרוא תהילים ואת כל "משנה תורה" (חומש דברים), וכבר אמר על כך היהודי הקדוש מפשיסחא זי"ע שאין לך ספר מוסר טוב יותר מ"משנה תורה", ועל כן קוראים דווקא בספר זה כיון שהוא מעורר את הלב לבקשת רחמים ולתשובה.
כתוב בתורה על נערה המאורסה שחייבה אותה התורה בעונש "על דבר אשר לא צעקה" (דברים כ"ב, כ"ד). חידושי הרי"מ לומד מכך (מובא ב"שפתי צדיק") שכשהאדם יכול לצעוק ואינו צועק – נקרא הדבר לרצונו ולא אונס. לכן תיקנו חז"ל שכל איש ישראל יצעק היום "הושענא!", ומשמע שאם יצעק בוודאי יענה לו. ומחויב כל אחד לצעוק אף שאינו יודע מה הוא צריך ומה חסר לו – אף על פי כן יצעק סתם "הושענא!".
("באר חיים – ירח האיתנים")
