למרות שעל כל הימים הטובים נאמר שהם "מועדים לשמחה", רק חג הסוכות נקרא "זמן שמחתנו". מכך מובן ששמחת סוכות גדולה יותר מכל הימים הטובים. הבעיה היא שגם היצר הרע יודע את הצורך בשמחה, והוא מחפש עצות ותחבולות להפיל את האדם בעצבות, מה גם שלעתים קיימות סיבות מוצדקות לעצבות. כיצד ניתן להתגבר על היצר הרע ולשמוח בכל זמן ובכל מצב?
מלחמה בהזמנה אישית
מבואר בחסידות שבאמצעות התבוננות במעלות שיש לנו כנבראים וכיהודים, אפשר להתעורר לשמחה גדולה.
ראשית, יש להתבונן בעובדה שאנחנו מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא. ה' "יוצא מעצמו" וממשיך לברוא אותנו בכל רגע, כמאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". מדובר ביחס מיוחד מבורא העולם, המהווה זכות ואושר גדולים מאוד, אשר בגללם ראוי להיות בשמחה.
בנוסף לכך יש להתבונן בדברי חז"ל שהקדוש ברוך הוא ברא את הנבראים "לרצונם". הוא שאל, כביכול, את הנבראים כיצד הם רוצים להיות וברא אותם בהתאם לרצונם. איך שאל הקדוש ברוך הוא את הנבראים לרצונם (ראש-השנה יא. ורש"י שם) כשהם עדיין לא היו קיימים? אי אפשר לומר שה' שיער והעריך מה כל נברא ירצה להיות לכשיברא, כי גם את הרצון עצמו הוא ברא…
התשובה היא שהקדוש ברוך הוא ברא בחסדו הגדול את הנבראים באופן כזה, שלאחר שייבראו הם יהיו מרוצים מעצמם ויסכימו שזה בדיוק מה שהם רוצים להיות.
בכך מיושבת השאלה על הקושי במלחמה המתמדת מול היצר הרע. הצדיקים מצליחים אמנם "להרוג" את היצר הרע ורואים פרי בעבודתם, אך רוב עובדי ה' ימשיכו כל חייהם להילחם בו. אנשים עלולים לחוש תסכול וחוסר תועלת במלחמה חסרת התוצאות לכאורה.
כשעובד ה' שאינו צדיק (ה"בינוני" המתואר בתניא) יתבונן בכך שהקדוש ברוך הוא ברא אותו לרצונו וגם המלחמה היא חלק מרצונו, הוא יגיע למסקנה שחיי המלחמה לא נועדו להכניע ולשבור אותו, אלא הם אתגר שנועד לרומם אותו. המלחמה עצמה נותנת כוחות נוספים להמשך ההתמודדות, ומכיוון שזהו רצונו – הוא נלחם ביצר הרע מתוך שמחה, גם כשהניצחון הסופי לא נראה באופק.
יהודים אנחנו!
שתי הסיבות הללו לשמחה (העובדה שהאדם הוא נברא של ה' והעובדה שנברא לרצונו) משותפות לכל ברואיו של הקדוש ברוך הוא. בנוסף לכך, יש סיבות לשמחה המיוחדות לבני ישראל:
מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב שפעם אחת באמירת ברכות השחר בבית הכנסת דילג על ברכת "שלא עשני גוי". כאשר נשאל מדוע עשה כך, ענה: "כשהתעוררתי בבוקר ונזכרתי שאני יהודי קפצתי מיד בשמחה ובירכתי את הקדוש ברוך הוא 'שלא עשני גוי', ולכן לא אמרתי את הברכה כעת". כאשר יהודי נזכר בכך שיש לו נשמה ושהוא בנו של מלך מלכי המלכים – הוא שמח עוד יותר.
בנוסף לכך, עצם העובדה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה וציווה עלינו את המצוות, היא מפתיעה ומרוממת.
אם אדם פשוט עומד ליד מלך חכם וגיבור המושל בכיפה, ולפתע פונה אליו המלך ומצווה עליו לבצע שליחויות ותפקידים מסוימים, הרי הציווי עצמו מרומם את האיש מהפשטות שבה הוא נמצא, מקרבו למלך, מעניק לו ערך ומתוך כך הוא מתמלא שמחה ואושר.
לאחר שהוא ממלא את השליחות והמלך מעריך אותו על ביצוע התפקיד – הוא מאושר ושמח עוד יותר, עד בלי די.
כאשר יהודי מתבונן בכך שמלך מלכי המלכים המרומם מכל הנבראים הפחותים, ש"כולא קמיה לא חשיב" (הכל לפניו לא חשוב), ירד והשפיל את עצמו אל העולם החומרי, רומם את עם ישראל מהאשפתות במצרים ונתן לנו את התורה והמצוות – הרי עוד לפני קיום המצוות עליו להתמלא בשמחה ובאושר על הקרבה הגדולה למלך הגדול.
לאחר שבני ישראל מבצעים את השליחות, לומדים תורה ומקיימים מצוות וגורמים לקדוש ברוך הוא שמחה ונחת עד בלי די – הרי הם מתעוררים בשמחה גדולה עוד יותר.
שמחה בזמן שמחתנו
מעלה יתירה בשמחה ישנה בחג הסוכות – זמן שמחתנו, שאז צריכים לקיים בשמחה את מצוות השמחה. לשמוח בשמחה. שמחה כפולה וגדולה ביותר.
את כל המצוות ניתן (לפחות בצורה טכנית) לבצע גם בחוסר שמחה. אדם יכול להניח תפילין ולברך על ארבעת המינים גם כשהוא שרוי בעצבות גמורה. אך לשמוח – אי אפשר בלב עצוב. הראש לא פתוח לשמחה, והרגליים לא מתרוממות לרקוד. לכן השמחה בחג הסוכות היא השורש והמפתח לשמחה בשאר המועדים ובכל ימות השנה. זכינו במצווה משמחת שמעצימה, מכפילה ומשלשת את יכולתנו להיפתח, לרקוד ולשמוח. חג שמח!
