עם סיום חוק לימודנו בישיבה הלכתי עם ידיד קרוב לשיעורי נהיגה. אני מעולם נגעתי בהגה לפני כן, ילד טוב כפר חב״ד, אך ידידי היה אוטודידקט רציני בתחום. כשנכנסתי לרכב, המורה הורה לי כיצד להניח את שתי ידי על ההגה כמו שהחוק מחייב, והחל ללמד אותי את יסודות הנהיגה הנכונים.
כאשר התחלפנו והחבר שלי תפס את מושב הנהג, הוא החל להפגין את כישוריו ונהג בטבעיות רבה. אני זוכר שהמורה בלם בפתאומיות, הורה לו לצאת מהרכב ואמר באופן נחרץ: "אני לא רוצה ללמד אותך. אתה לימדת את עצמך נהיגה לא נכונה וכעת אני צריך לעקור את הידע הקלוקל שלך ולהטמיע בך הלכות נהיגה נכונה. אני לא מוכן לזה. שלום". רק אחרי שהבטיח כי יתנהג כאילו מעולם לא נגע בהגה, נענה המורה להפצרותיו והסכים ללמד גם אותו…
המשנה בפרקי אבות קובעת: "מורא רבך כמורא שמים". מדוע צריך להיות מורא של התלמיד אל רבו כאשר ידוע פסק המשנה עצמה "לא הקפדן מלמד"? ההסבר הוא שיש הבדל משמעותי בין מורא במשמעות של הפחדה וקפדנות יתר לבין מורא הנובע מהכנעה וביטול אל מול גדולתו של הרב המלמד אותך תורה (ונהיגה…). הכנעה כזו תפקידה הוא התרוקנות תודעתית שתעזור לתלמיד להיות כלי קיבול להשפעה שהרב רוצה להנחיל לו.
אנחנו לא אוהבים את המילה ׳ביטול׳ כי התחושה המיידית שלנו היא שמנסים לרמוס אותנו, אבל לא זהו ה׳ביטול׳ עליו מדברת היהדות. ביטול אמיתי הוא כמו התהליך שעובר גרעין הניטע באדמה וממנו צומח עץ שייתן פירות לרוב. אם לא יתבטל הגרעין ויתמזג עם האדמה, הוא אולי יישאר גרעין איתן אך יפספס פוטנציאל עצום שיש בו והוא לא מודע לו: להפוך להיות עץ! ביטולו של הגרעין לאדמה רק נועד כדי לאפשר לאדמה לממש את כוחה הפלאי להצמיח עץ עמוס פירות.
מידת ההוד היא בדיוק אותו ׳ביטול׳ עליו אנחנו מדברים, מרכיב הענווה שרק על ידו ניתן לחולל מיזוגים שיוצרים גדול השלם מסך חלקיו. כי הוד משמעותו פאר והדר, דבר הגורם לאדם התפעלות גדולה ורצון להתמזג בתוך הדבר הגדול שלמולו הוא ניצב, כפי שפונים למלך במילים ״הוד מלכותו״.
ויתור או רווח?
הגאוותן עסוק בקידוש הגבולות של עצמו, ולכן הגאווה היא חַיִץ כנגד כל מה שמנסה להתמזג איתנו, כנאמר "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז), וכך אומר הקב"ה על הגאוותן "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".
אבל רגע אחד, לו יכולנו לראיין את הגרעין הוא ודאי היה מצביע על עוול נורא שנעשה לו וישאל: אני מבין שביטול הוא הבסיס לצמיחה, אבל מדוע אני זה שצריך להתבטל לאדמה ולא היא אלי? והתשובה היא: האדמה בטלה במהותה, כולם דורכים עליה כל הזמן, ודווקא מכאן בא כוחה האין סופי. לכן כאשר מתבטלים כלפיה מגלים את סוד כוחה, ולכן כולנו מזכירים בכל יום את הסגולה הזאת באמרנו ״ונפשי כעפר לכל תהיה – ולכן: פתח ליבי בתורתך״.
בזוגיות אנחנו נדרשים להתרגל למשהו שהוא נגד האינסטינקט המיידי שלנו – ויתור על הגבולות והמגבלות שלנו. לרגע זה מרגיש כמו חולשה, אבל עם הזמן נגלה שרק צמחנו לממדים גדולים הרבה יותר מאשר יכולנו לדמיין, והרווחנו קשר מלא הוד והדר.
