ביטוי מוכר אומר 'עוד ניצחון כזה ואבדנו'. יש ניצחון שכולו הפסד, וכזה עלול להיות ניצחון שבוע הנצח לבדו.
לפתח חטאת רובץ. יכול האדם ללכת אל המציאות ולנצח בכל ההתמודדויות, אך משם לבוא לכלל גאוות "כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל" הרוחני הזה, ומשם קצרה הדרך לסיפוק עצמי שהוא עצמו מהווה סילוק שכינה, שהרי כל המתגאה – "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת".
לכך באה ספירת ההוד, כדי שדבר ראשון נודה. המשמעות הראשונה של ההודאה היא כמו להודות באשמה, או להודות בטעות. כאן אנו מודים בחולשה, מודים שאנו נזקקים, ואלמלי היה הקדוש ברוך הוא מסייע לנו – לא היינו מצליחים לעשות את הטוב ולנצח את הרע. אנחנו ממהרים לתמוך את רגל ימין הפורצת עם רגל שמאל הנשענת, הזקוקה, הנתמכת.
ספירת ההוד הופכת אותנו לנזקקים, לתלויים ועומדים. לזועקים הושענא, ולא רק הצליחה נא. ספירת ההוד מחליפה סיפוק עצמי בהודאה גדולה, הודאה מלשון תודה. אך עוד לפני כן, הודאה מלשון הודאה פנימית שאלמלא היה הבורא תומך במעשינו ומסייע לנו, לא היינו מצליחים כלל וכלל במאבק הזה אלא היינו נכשלים ונופלים. וגם את הטוב שעשינו – עלינו להודות שהוא לא שלנו אלא בא אלינו מאת הבורא יתברך והוא שלו.
"מי הקדימני ואשלם", נאמר. ודרשו רבותינו: מי נתן לי מעשר לפני שנתתי לו תבואה? מי קבע לי מזוזה או מעקה לפני שנתתי לו בית? מי מל את בנו – לפני שנתתי לו בן? הרי "ממך הכל, ומידך – נתנו לך".
ספירת ההוד מספרת את הסיפור האמיתי של הניצחון. הניצחון לא שלנו, הוא של הבורא יתברך, ואנחנו מודים שהיינו צינור לדבר ה' שיעבור דרכנו, בעיקר כי התפללנו והתחננו וזכרנו את היותנו זקוקים.
ומשם – אל המשמעות הבאה של ספירת ההוד, לשון הודאה ותודה. זה הרי היסוד של כל התנועה הנפשית שלנו: כל יום מתחיל באמירת "מודה אני", באמירת תודה. כשאני אומר תודה, אני שוב מכיר בנזקקות שלי, בכך שלא יכולתי להסתדר לבד והייתי זקוק לעזרה וסיוע.
כך, בתנועת רצוא ושוב, אנחנו מסתערים על המציאות מתוך מגמה 'לנצח' אותה, ומיד שבים לאחור ומודים שמעצמנו אין לנו כוח כלל ואנו זקוקים לעזרה וסיוע. שוב רצים להסתער על המציאות, ושוב חוזרים לאחור.
ודוק. לא מדובר כאן על החלוקה הידועה בין ביטחון להשתדלות – חלוקה זו מבקשת שהאדם יהיה לו ביטחון בבורא יתברך, ואז יצא להשתדל במציאות, שלב אחרי שלב.
לעומת זאת, כאן מדובר על שתי תנועות שהן קלועות זו בזו בעת ובעונה אחת. תוך כדי עשיה וניצחון, צריכה להיות נוכחת תחושת השפלות וההודאה שכל זה לא שלי אלא של הקדוש ברוך הוא. ולכן לא סיפוק וטפיחה עצמית על השכם ראויים כאן, אלא הודאה על הזכות להיות חלק. על הזכות שהקב"ה מצא אותי ראוי לרגע מסוים להיות מדור לשכינתו, ומציאת חן זו באה דווקא אצל מי שמרגיש שהוא איננו ראוי ולא מגיע לו.
פנימיות ספירת ההוד היא תמימות. תמימות במובן של רצינות או כנות. ספירת ההוד שומרת עלינו שלא נתרגל. שלא נחשוב שככה זה ראוי להיות ואין אפשרות אחרת. התמימות היא תמיד מתפעלת, מופתעת, מלאה בחן, מפני שהיא לא חושבת שהניצחון שייך לה.
עולם ללא הוד הוא עולם מלא ביטחון עצמי, טפיחה על השכם, שביעות רצון עצמית, ובקיצור גאווה. זהו עולם ללא שכינה.
עולם עם הוד הוא עולם שבו כל הצלחה משויכת למקור שלה. זה עולם מלא בהודאה ושמחה.
שבוע ההוד מזמין אותנו לעבודה הזו, עבודת הנזקקות. לקריאה לקדוש ברוך הוא שישרה שכינתו עלינו, שנימצא ראויים, שלא נגרש את השכינה מרוב שביעות רצון עצמית. שננצח מכוח שבוע הנצח, אבל לא ניפול לבור הגאווה. שנישאר תמימים ופשוטים, כמו ילדים.
שבוע ההוד מזמין אותנו לעבוד על ההודאה שלנו, לדעת לומר תודה. לדעת לומר שלבד אני לא יכול להסתדר ואני זקוק לעזרה, לעיתים מבשר ודם, ותמיד מבורא עולם.
המילה 'הוד' היא אחת ממילות היופי. וגם כאן יש משהו יפה, כדברי ה'שפת אמת' על הנוסח המיוחד של ברכת המזון "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מה שיפה ונושא חן הוא דווקא העובדה שכל אחד זקוק לעזרה מהשני, "שכך ברא ה' יתברך שיהיה לזה סיוע מזה וזה לזה יצטרכו, כדי שיבינו כולם כי הכל מה' יתברך ולא יהיה כל השלימות אצל אחד. ולכן 'איזה חכם הלומד מכל אדם', שיש אצל כל אחד דבר מיוחד יותר מלאחרים".