השבוע החמישי של ספירת העומר הוא כנגד מידת ההוד.

ל"ג בעומר, יום הילולא דרשב"י, שהוא היום החמישי שבשבוע החמישי, עניינו הוא 'הוד שבהוד'.

מידת ההוד עניינה הודאה וביטול – "מודה אני לפניך..", "מודים אנחנו לך..", ועם זאת, דווקא היא שמאפשרת לאדם לגלות את המקום העמוק והשלם ביותר שבתוכו.

בעבודת ה' נחוצה הודאה והתבטלות מוחלטת של האדם לנוכח האמת האלוקית בעולם. הקפדה עליהן מאפשרת לו להדוף כל כניעה וביטול ל'קליפה' הקיימת במציאות, היינו להתנהג על פי הכלל "אל יבוש מפני המלעיגים" המובא בהלכה הראשונה בשולחן ערוך, מתוך הודאה וביטול לקב"ה.

הרבי מביא בשיחותיו רמז לרעיון זה: המילה "מודה" – ערכה בגימטרייה "הן" (55), ויש בזה רמז לפסוק: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" שמלמד על היכולת שלא להתרשם מהעולם שסביבנו.

אצל רשב"י תכונה זו בלטה מאוד, כפי שניתן ללמוד מהתנהלותו בחייו. רשב"י היה כולו בהודאה וביטול לקב"ה, עד שאמר על עצמו: "אנא סימנא בעלמא" (אני סימן בלבד לגילוי האלוקות בעולם), וב"חד קטירא אתקטרנא" וכו' (בקשר אחד אני קשור בבורא ומאוחד עימו).

תכונה זו אפשרה לו להתנהל בדרך שחכמים אחרים בתקופתו לא הצליחו: כשהטילו הרומאים גזרות קשות על העם, הוא לא נכנע ולא שתק, ומשום כך נאלץ לברוח ולהסתתר שנים ארוכות במערה עם בנו.

זהו הפיתוח העמוק ביותר של מידת ההוד והוא קשור לגילוי פנימיות התורה, כי בכוחה אנו מגלים גם את הפנימיות שבנו, את עצם הנשמה, ובכך אנו מסוגלים לעמוד איתן ולא להיכנע למוסכמות העולם או לכל גורם חיצוני שהוא.

הכול שווה

אחד הדברים שמפריעים ליהודי לקיים את שליחותו בעולם מתוך שמחה וטוב לבב, הוא ה'התפעלות' הרבה שלו מהסביבה, שמקורה בחשיבות שהוא מייחס להּ.

היהודי שמצליח לחשוף בתוכו את מידת ההוד, הוא כנוע ובטל רק לקב"ה וקשור 'למעלה'. ביהודי כזה הסביבה החיצונית אינהּ מעוררת 'התפעלות': ההערכה העצמית שלו אינהּ תלויה בהערכת הסביבה ואינה מושפעת ממנה כלל, ואין בכוחה לפגום בשלמותו הפנימית ובשלוותו, ולכן היא אינה מפריעה לו למלא את שליחותו בעולם.

את הפסוק "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", הבעל שם טוב (כתר שם טוב סימן רכ,) מבאר: "'שִׁוִּיתִי' – לשון השתוות: בכל דבר שיארע לו יהא הכל שווה אצלו, בין עניין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל שווה בעיניו".

דברים ברוח זו מובאים גם ב"חובת הלבבות" (ייחוד המעשה פרק ה): "…וכבר אמרו על אחד מן החסידים שאמר לחברו, הנשתוית? אמר לו: באיזה ענין? אמר לו: נשתווה בעיניך השבח והגנות? אמר לו: לא. אמר לו: אם כן עדיין לא הגעת. השתדל – אולי תגיע אל המדרגה הזאת, כי היא העליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות".

יש להדגיש שמידת השתוות זו אין פירושה שהאדם נעשה אדיש לסביבתו ומנותק ממנה. האדם יכול וצריך להיות חברותי ורגיש לסביבה, אבל לא לאפשר למאורעות שסביבו לגרום לו לטלטלה ולתחושת איום. זהותו העצמית אינה תלויה בסביבה ואינה זקוקה ל"אישור" ממנה.

כאשר האדם לא מתפעל מהסביבה בצורה שלילית, הוא מוגן מהשפעותיה השליליות. לא תמיד ההשפעה השלילית מהסביבה נובעת מרוע. לפעמים הכתבה חיצונית נעשית על ידי אדם קרוב ומתוך רצון להיטיב (לפעמים אפילו מ"עודף טוב"), אבל ההשפעה עצמה אינה מתאימה למי שהופנתה כלפיו ולשליחותו בעולם.

מי שרוצה בכל מאודו לבטא ולהגשים את שליחותו בעולם, צריך לפתח את המקום של ה'הוד' בצורה מתוקנת. אלמלא כן, הוא יהפוך להיות אדם שכל עשייתו מכוונת לרַצות את האחרים, מרַצה ונכנע לתכתיבים חיצוניים. מידת ההוד החיובית היא היכולת להתמסר, להיכנע, אבל רק למקום של קדושה ואמת ומתוך התעצמות פנימית (ולא כדי לרצות מישהו או מתוך כניעה לתכתיבים חיצוניים).

לברור השפעה חיובית

האם פירוש הדבר שאסור להיות מושפעים מבחוץ באופן מוחלט? לאו דווקא. יכולות להיות לסביבה גם השפעות חיוביות. אדם איננו יודע הכול מעצמו, ומותר וטוב להסתייע בהדרכת אחרים, ועם זאת יש להקפיד שההסתייעות הזאת תיעשה מתוך מקום נכון.

הבירור של מידת ההוד עוסק בזיהוי טיבן של דרישות, ציפיות או ביקורת המופנות אל האדם – באיזו ראוי להתחשב, ומאיזו להתעלם (ואפילו להדוף). איזו מהן מתוקנת ומסייעת לו לבטל עצמו לרצון ה' מתוך קבלת עול, ואותה לאמץ, ואיזו איננה מתוקנת וממנה להתרחק.

לא תמיד ה'בירור' הזה קל. קל יותר "לחתוך": להיות עקשן לא לקבל מאומה, ולחילופין להיות תלותי ולקבל הכול מתוך כניעה תמיד, גם כשאין בזה צורך. קשה יותר לבחון כל מקרה לגופו – לשקול ולקבל החלטה מותאמת לכל מקרה. הליכה בדרך זו דורשת חשיפה של מקום עמוק יותר בתוכנו, וזו העבודה העצמית של מידת ה"הוד".