השבוע השישי של ספירת העומר הוא כנגד מידת היסוד.
מידת היסוד עניינה התקשרות והתחברות, כמו כריתת ברית. ברית פירושה הסכם שאינו ניתן לשינוי. גם אם בעתיד יתפוגגו האהבה ותחושת הקשר בין הצדדים ולעיתים עוצמת האורות תיחלש, הם יישארו קשורים זה לזה בברית בלתי ניתנת להפרה.
בספר התניא (איגרת הקודש סימן טו), אדמו"ר הזקן מביא משל למידת ה'יסוד' מאב שמרגיש קשר חזק לבנו. הקשר בא לידי ביטוי באכפתיות הגדולה שהבן יבין את לימודו, והתקשרות זו פועלת ממילא שהבן אכן ייטיב להבין את מה שהאב מלמדו, ומתוך כך תגבר השפעת האב על הבן.
מתיאור זה נוכל גם ללמוד על עניינה של מידת היסוד בחיינו. לכל יהודי יש תפקיד, משימה ושליחות שהקב"ה הטיל עליו. אין אדם שאין לו יעד שאליו הוא צריך לצעוד. כשם שאין פרצופיהם של בני אדם דומים, כך גם התפקידים שקיבלו שונים ומגוונים, ולכל אחד יש שדה פעולה שבו עליו לפעול, והתמודדות משלו בדרך למילוי שליחותו בעולם.
כדי לפעול נכון בעולם יש להשתמש בכל הכוחות. ועם זאת, הגורם העיקרי שבו תלויה ההצלחה בפועל הוא האכפתיות של האדם מהמשימה שהוטלה עליו והרצון העז שלו למלא את שליחותו.
כפי שבמשל בתניא, האכפתיות של האב יוצרת בו הזדהות עם העולם הפנימי של הבן, ועל ידה ההשפעה מצליחה הרבה יותר, כך באופן כללי יותר בחיים, כשהאדם דבק במטרת שליחותו מתוך התקשרות פנימית, גוברים הסיכויים שיצליח למלאה.
לעורר את הקשר
איך מעוררים בעצמנו את מידת ההתקשרות של היסוד? מה עלינו לעשות כדי שיהיה לנו אכפת?
בחסידות מובא שההתקשרות של מידת היסוד תלויה בכוח הדעת. הדעת אין עניינה הבנת הרעיון בלבד, אלא ההתחברות אליו והפנמתו. הפנמת רעיון נעשית כשהאדם חוזר עליו שוב ושוב, חושב עליו ללא הרף בהתמדה גדולה, ומוצא את עצמו באופן אישי בתוכו.
פעמים רבות, האדם שומע או לומד רעיון, ובזמן הלימוד מתעוררת בו התפעלות מהרעיון והוא מתרומם מעט מעל הקרקע, אך לאחר זמן הרושם של הלימוד מתפוגג וההתפעלות דועכת. כדי שהרעיון יהפוך להיות חלק מהלומד ויפעל בו שינוי פנימי, על האדם לעשות פעולות ממשיות לחיזוק הקישור בינו לרעיון: להישמר שלא להרפות ממנו, לחשוב עליו שוב ושוב ולקשר את עצמו אליו.
ההפך מדעת הוא הסחת הדעת. כאשר האדם יסיח את דעתו מחשיבות העניין, אפילו אם ההבנה קיימת במוח ובזיכרון שלו, לא די בקיומה כדי לתחזק את הקשר. בהיעדר אכפתיות של ממש – ייחלש הקשר, ואין ספק שחולשה זו תשפיע גם על איכות הפעולה המעשית.
הדעת היא התקשרות ברובד השכל, והיסוד הוא התקשרות ברובד הפעולה והמעשה, והאחרונה נובעת מן הראשונה.
סדר להצלחה
ידוע, על פי המבואר במאמרי החסידות בהרחבה, כי יוסף הצדיק הוא כנגד מידת היסוד. בעודו צעיר, חלם יוסף חלומות גדולים. חלומות הם יעדים ושאיפות. החלום הוא סוג של חזון. יוסף הצדיק, למרות הקשיים הרבים והמהמורות שבהן נתקל בדרך, הגיע למימוש יעדיו וחלומותיו, ובהצלחה עצומה. וכעדות התורה "וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".
מידת היסוד של יוסף הייתה מקור הצלחתו.
היסוד עניינו התמקדות והתרכזות, מתוך דבקות במטרה, וללא פיזור הנפש והשקעת כוחותיה בדברים אחרים. יוסף היה ממוקד בתכלית האלוקית במקום שבו הוא נמצא – בין שהיה בבית פוטיפר ובין שהיה בבית האסורים – ומתוך אותה התמקדות, המלווה בביטחון ובאמונה חזקה שהמקום שבו הוא נמצא הוא המקום הנכון והחשוב עבורו, הצליח.
ובהקבלה אלינו: הצלחה נובעת מהתמקדות והתרכזות. כשאדם מפזר את כוחותיו להגשמת רצונות ויעדים רבים, וכולם בעיניו דחופים וחיוניים באותה המידה, ומשום כך כולם צריכים להתבצע עכשיו… הוא יוצר בעולם הנפש ובחייו בלבול והתפזרות.
הבירור המתוקן יוצר סדר וקובע מהו הדבר הדחוף והחיוני ביותר שאותו יש לעשות תחילה בדרך להגשמת היעד, מהו הצעד שיבוא אחריו וכך הלאה. וכביטוי שאמר פעם אדמו"ר הריי"ץ: בעבודה מסודרת ההצלחה היא באין ערוך.
אדם שאיננו מסודר, אפילו הוא גאון וניחן בכישרונות רבים וביכולות ביצוע מופלאות – יתקשה להצליח באמת. אומנם במקרים מסוימים כישרונותיו הגדולים מאפשרים לו לחפות על חוסר הסדר הפנימי ולהגיע להישגים נאים, אך אילו היה מסודר – היה מגיע להצלחה הגדולה לאין ערוך מהישגים אלו.
אנשים שהמנטליות שלהם קיצונית רגילים לטעון ש"אינם מסתדרים עם סדר", ושהסדר רק "מעיק" עליהם. הם "נעולים" על פרט אחד ורוצים להשקיע רק בו, גם אם על פי הסדר הנכון צריך להתחיל במשהו אחר דווקא. אצל אנשים כאלה חלק חשוב במעבר לחשיבה מתוקנת יהיה פיתוח ההכרה בחשיבות הסדר.
