כל פרויקט גדול מתחיל בחלום. שרטוט על נייר, קווים כלליים. אחר כך זה יורד לפרטים, מה ואיך ואיפה. האיכות והצבע, והגודל. למה הוא ישמש, עבור מי הוא יפעל, ואיך זה יראה בדיוק. ואז מגיע הרגע שאת הדבר הזה בעצמו מורידים למציאות. מתחילים לחפור יסודות. אבן פינה. החפירה הזו, הקמת היסודות, אבן הפינה, היא אתגר עצום. הנה הרגע שחיכינו לו, ויש לו צורה ומקום וגבול. את כל החלומות להכניס לרגע אחד מתהווה.
מתוך הרצונות הגדולים, מתוך הבניינים המפוארים שאנחנו חפצים לקיים, מגיע רגע שבו אנחנו בוחרים. אנחנו מורידים את כל הרצונות לכדי מימוש. רגע לפני שנראה אותם מתגשמים, יוצאים אל הפועל, יש רגע של מרכוז. "ויעשו כולם אגודה אחת".
את כל השפע והטוב עכשיו צריך להופיע במשהו. משהו שיחזיק את הבניין, שגונז בתוכו ומספר על כל מה שנמצא מעבר.
היסוד הוא תנועה מאוד מדוייקת. הוא היכולת לבחור מתוך הרבה רעיונות רעיון אחד, ולפתח אותו, קשר אחד ולקיים אותו, מקום אחד ולגור בו. זו ההסכמה לרדת אל העולם המוגבל ולהאמין שיכול להיות קשר בין הרצונות הבלתי מוגבלים לבין משהו ממשי ומסוים.
כשהקדוש ברוך הוא ברא את האדם, כל הכוחות האפשריים התנקזו לכדי ברייה חדשה שמעתה יכולה להגשים (או חלילה להחטיא) את כל מהות העולם. כשה' יצר את ישראל, "עם זו יצרתי לי", זה יותר מאשר "הם היו נראים מוצלחים יותר משאר העמים, כי הם רצו לקבל תורה והם לא"; נהייתה כאן ברית עמוקה בינינו לבין מי שאמר והיה העולם, הבחירה בנו היא אמון במהות שעם ישראל יכול וראוי לבשר לעולם אלוקות. עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו.
ההתמקדות במשהו אחד, היא לא "אחד מתוך רבים", אלא "אחד שמכיל בתוכו את הכל".
לעשות דווקא
יש משל יפה שמביא ר' אברהם המלאך, על אב שלא ראה את בנו כמה שנים, והנה הוא מתקרב לראותו לאחר זמן ממושך, ואת כל אהבתו השקיע בתוך מתנה מסוימת שהוא רוצה לתת לבנו כשייפגשו. המתנה הזו, המחשבה על בנו, מרכזת בתוכה לא רק את החפץ הספציפי, אלא היא מחזיקה בתוכה עדות לכל אהבת הלב, לכל הקשר שביניהם, לכל הרצון, לכל הגעגוע.
כשאנחנו רוצים לעבוד את ה', להתקרב, לעשות תנועה פנימית – הרצון נע בלי גבול, הוא אינסופי, מכיל בתוכו את כל הגוונים כולם. אבל דווקא מתוך אותה אהבה, אנחנו רוצים לממש אותה. דווקא מתוך אותו רצון להופיע את החלומות, אנחנו מוכנים ומבקשים שזה יהיה בפועל, אנחנו מתבקשים לתנועת נפש חדשה – להתקשר. לייסד. להתמרכז.
להרים את עצמנו מתוך רצון להיטיב לשיחת טלפון אחת שתשמח מישהו – זה יסוד. לקחת דף לימוד מתוך רצון אמיתי להתקדם – זה יסוד. להחליט שאת האנרגיות משקיעים רק במה שחשוב – זה יסוד. להחליט לעמוד לתפילה מתוך געגוע – זה יסוד.
להאמין שאפשר לבנות. שאפשר להיות. כאן ממש בעולם הזה – זה יסוד.
במבנה הספירות, ספירת היסוד היא ההתחלה של האיסוף של כל הספירות לפני הגשמתן בפועל. היא בקו ישיר לכתר, חלק מאותה מערכת שמגשימה ומופיעה את הרצון העליון.
כן, יש את העם הזה דווקא, את האדם הזה דווקא, את המצווה הזו דווקא, את הפרויקט הזה דווקא, ומתוך הדבר הזה, הכל ייבנה. מתוך אותה נקודה מרכזית, יסודית, יושתת כל העולם, כל הבניין, כל הבית. כי הנקודה הפנימית של הדבר הזה היא ההסכמה לבחור בדבר אחד וממנו יברא.
בפתח אליהו מובא פסוק עבור כל הספירות "לך ה' הגדולה והגבורה… כי כל בשמים ובארץ לך ה' הממלכה…" "כי כל בשמים ובארץ" זה היסוד. לקשר שמים וארץ. להוריד רעיונות גדולים והמיות לב עמוקות לתנועה אחת בת קיימא. ליצור ברית, קשר, מחויבות.
בשבוע היסוד נכוון להתחייב. להתחייב להביא את הרצונות העמוקים לכדי מימוש. באופן מסוים, דרך אבן פינה אחת. נכוון לעשות דווקא. דווקא את הדבר הזה, דווקא בבית הזה, דווקא את המצווה הזו. בדור שמתפזר, נכוון להיאסף. נאמין בכוח של ההתמקדות. ליצור מתוך התא הבודד חיים שלמים וחדשים. ראויים לחיות. ראויים להתקיים. גם אם קטנים לכאורה, ופשוטים – מכילים בתוכם עולם ומלואו.
