משמעותה הבסיסית ביותר של התפארת היא יופי. פאר הוא אחד מלשונות היופי. אם כך, כשמשהו נמצא בספירת התפארת, זה אומר שהוא יפה.
אלא שכאן עולה השאלה: מה נקרא יופי? מי מגדיר יופי? האם היופי הוא עניין אובייקטיבי, או שבעצם אין דבר כזה 'יופי' והכל תלוי בעיני המתבונן בלבד.
ובכן, בחינה של מושג היופי מלמדת אותנו שיש לו הגדרה: הרמוניה מולידה יופי.
הרמוניה בצלילים, בצבעים או בצורות – היא מה שבני אדם מכנים יופי.
ודוק: יש מספר רב של הרמוניות אפשריות. יש צלילים מערביים של קונצרטים, ויש צלילים מזרחיים של מקאמים. כך גם יש הרמוניה בטעמים – בסוגי אוכל שונים. כלומר, אין הרמוניה אחת, אך זיוף הוא זיוף בכל אחת מהן.
אפילו הגדרה מתמטית יש להרמוניה הזו – 'חתך הזהב' [1.618033], הוא זה שיוצר את היחס הנכון שנראה טוב בעין, והוא מופיע באינספור מקומות בבריאה. זהו היחס בין עלי הכותרת למרכז הפרח. בין החלק העליון של הראש לחלק התחתון ועוד. זה היחס שמצביע על הרמוניה.
אך גם כאן יש מקום לשאול: למה הרמוניה היא יפה?
והתשובה היא: מפני שהרמוניה – בה פרטים רבים מסתדרים יחד בהתאמה – מצביעה על כך שיש מכוון מאחורי הפרטים הללו. יש מישהו אחד שעומד מאחרי הריבוי הגדול. יש בורא לעולם.
וזה מה שיפה – המשמעות. אוסף הפרטים שבסוף מתארגנים למטרה אחת משותפת, מצביע על בורא שעומד מאחרי הריבוי הזה, שיצר אותו ומכוון אותו.
ספירת התפארת יפה כי היא מחברת בין פרטים רבים באופן הרמוני, ובעצם מולידה מתוכה אמונה.
משל למה הדבר דומה?
החסד הוא כמו דוושת הגז ברכב.
הגבורה היא כמו דוושת הברקס.
צד אחד רוצה ללחוץ על דוושת הגז עד הסוף ולתת ללא הגבלה, וצד שני בולם את הדבר הזה, בגבורה.
אך הרכב – מה לעשות – לא מצליח לנסוע בצורה חלקה. זה לא נעים לנסוע ככה כשרגע אחד מאיצים, ואז בולמים.
התפארת היא כמו הקלאצ' – מצמד בעברית. הדוושה השמאלית הזו שמאפשרת לכל המערכת לעבוד יחד בצורה חלקה ובלי רעשים וחריקות.
ספירת התפארת שייכת לקו האמצע, כי היא ממצעת ומשלבת בין השפע הבלתי מוגבל של החסד לבין היראה הבלתי מתפשרת של הגבורה והדין, ויוצרת שילוב הרמוני בין עולמות שונים. והשילוב הזה הוא גם יפה.
ספירת התפארת היא מידתם המיוחדת של בני ישראל, הלא הוא יעקב, האב השלם מכל האבות, האחוז במידת התפארת.
גם אצל יעקב איימו כוחות שונים בתוך משפחתו לפרק אותה מבפנים. העוצמות של יהודה ויוסף המתנגשות כמעט הביאו את משפחת יעקב לפירוק, אך בסופו של מסע ארוך ומטלטל הצליחו הכוחות האלו לא לבטל אחד את השני אלא להשתלב זה בזה. יהודה ערב את בנימין, יוסף ערב את כל משפחתו, ושנים עשר שבטים עומדים סביב מיטתו של האב הגדול ומכריזים: "שמע ישראל. ה' אלוקינו ה' אחד". כשם שבלבך הוא אחד, כך – למרות השוני בינינו והמתחים הרבים – גם בליבנו הוא אחד. אחד הכולל את הריבוי כולו. ואין לך דבר יפה יותר מכלל ישראל.
דרך אגב, דבר פלא הוא: יחיד השר לבדו יכול לזייף, אך כששרים בציבור לא מזייפים. כל אחד יודע את מנעד הקול שלו, ולכן שותק במקומות שקשה לו, וכך נוצרת הרמוניה מופלאה ויפה.
והערה אחת אחרונה: מדינת ישראל, שעניינה הגדול והאמיתי הוא לחבר שמיים וארץ – לקחת את הקודש ולנטוע אותו בתוך עולמות ממשיים ובצורה הרמונית – ובכן, המדינה הזו נוסדה בשבוע התפארת, וליתר דיוק ביסוד (מידתו של יוסף, בגימטרייה ציון) שבתפארת. וזוהי הציפייה של עם ישראל מהמדינה שתהיה "יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד".
