קמעא קמעא
"כי עמך הסליחה למען תורא". לכאורה אינו מובן דנותן טעם לשיסלח כדי שיראו ממנו. והרי הסברא נותנת להיפך שאם יתנהג הכל במדת הרחמים להרבות לסלוח לא יתייראו כל כך מלחטוא ולא יהיה היראה גדולה כל כך על החטא?
משל למי שחייב לבעל חוב סך רב
ואין ידו משגת כי אם לפרוע המחצה
וגם זה בכמה שנים מעט מעט מידי שנה
אזי אם הבעל חובו יהיה טוב ויקבל זה ממנו
אזי ישתדל בכל לב לסלק לו מעט מעט כפי שידו משגת
אבל אם הבעל חוב קשה ורוצה שיסלק לו עד גמירא
ולא ישאיר לעצמו כלום.
אזי הלוה יתייאש מזה ולא יסלק לו כלום.
כן הוא ענין התשובה.
וזהו שאומרים בתפלת נעילה "ותלמדנו ה' אלוקינו להתוודות לפניך למען נחדל מעושק ידינו".
(בעל התניא)
אם הקדוש ברוך הוא סולח לנו – אנחנו כמו לווה שמחזיר רק חלק מהכסף?
האם הקדוש ברוך הוא באמת מסתפק במועט?
כיצד משיב המשל לשאלה שהוצגה בראשו?

למען ה'!
בשם הצדיק מרוז'ין זי"ע שאמר להש"ץ בימים הנוראים, למען ה' שיתפלל בלי עצבות.
ואמר לו המשל מבן המלך שברח אל הליסטים ופשע עמהם, ואחר כך נתחרט, ושב אל אביו ובכה לפניו שיקרב אותו ולא האזין המלך אליו.
והבן היה חכם ותמה בלבו, היתכן שאביו המלך בעל הרחמים לא יחפוץ לקרבו, והשיג בדעתו כי זהו לפי שהוא חלק מהאב, וכאשר הוא בעצבות מעורר גם כן עצבות אביו, ונזכר על ידי זה מה שחטא כנגדו, ולכך אינו חפץ לקרבו.
מה עשה, התחיל לעורר שמחה ושעשועים שזכה לבוא לפני המלך, ושהוא בוטח בחסדו שיקרב אותו, ועל ידי זה קירבו אביו המלך.
הזוּלתיות היא עצמה החטא. התשובה באה לשנות את יחסינו, אנחנו בטוחים בקשר ובזהות. לא צריך להתחנן שה' יקבל אותנו, אלא לקפוץ ישר פנימה ו"להתקבל" את עצמנו.
האם אתם מכירים אנשים שייעלבו מכך שתבקשו מהם סליחה לפני יום כיפור?
עם יד על הלב, מה מזקיק אכפתיות גדולה יותר וכאב עמוק יותר על החטא – להתפלל על התשובה בבכייה או בשמחה?

לסגור בסטה, ולהתרומם
הרב הקדוש ד"ר גורדין ז"ל, שהיה מתחילה בעל עבירה ואחר כך נעשה בעל תשובה גדול ומקורב של הרה"ק המגיד זצ"ל, שאל פעם את המגיד עצה על מה שלפעמים מבלבל אותו מחשבות ממעשיו הרעים הקודמים.
ואמר לו הרב המגיד זצ"ל על דרך משל
לאחד שהיה לו בית מרזח שהגויים היו באים שם תמיד לשתות יי"ש וגם בלילות היו באים לשתות אחר כך עזב את הפרנסה הזאת ונעשה סוחר יערות ועשיר גדול
אך הגויים הרגילים כאן ביי"ש באים בכל לילה להעיר אותו שייתן להם יי"ש לשתות.
אזי הוא עונה להם כל פעם שאין זה כבר פרנסתו ואינו שייך כבר בזה.
וכמו כן ישיב למחשבותיו ממעשיו הקודמים הבאים ודופקים על דלתי לבו איני כבר אותו האיש, אני כבר בריה חדשה שאין לי שום שייכות למחשבות כאלו ואז יפרשו כבר ממנו.
כשהמחשבה באה ודופקת על דלתי הלב – איזה כוס משקה היא רוצה שנמזוג לה?
אם חזרתי בתשובה ואני עדיין חושב מחשבות של פעם – מה זה אומר עליי?

פסיעות קטנות גדולות
הסבא קדישא הר"מ מלכוביץ' אמר על הפסוק "שובו אלי ואשובה אליכם"
משל לבן מלך שנשבה לבין הליסטים ונתרחק מאוד מאביו המלך שאם יחזור בפסיעותיו הקטנות מתי יגיע אל המלך. וישלח המלך להודיעו: דע כי גם המלך מצפה לתשובתך
אך כל זמן שלא תתחיל – לא יתקרב המלך אליך אבל אם תתחיל לשוב אליו בפסיעותיך הקטנות, יעשה המלך כמו כן לעומתך, ויתקרב אליך בכוחו הגדול ובפסיעותיו הגדולות
עד שבזמן מועט תתקרבו יחד
וזהו "שובו אלי" – בכוחכם הדל, "ואשובה אליכם" – ברחמים גדולים.
למה המלך לא יוצא לדרך לפני בנו?
מצד אחד הפסיעה הראשונה היא של הבן, מאידך, את רוב הדרך עושה האב… האם עיקר התשובה היא היכולת שלנו לחולל שינוי בבחירתנו או שעיקרה חסד ה' שמתרצה וסולח? (שששש… ואולי יש אפשרות שלישית?)

זמנך עבר
הרבי ר' מנחם מענדל מרימנוב אמר לתלמידיו, אני אומר לכם איך הוא התשובה והחרטה.
מעשה באחד שהלך לשוק לעיר גדולה עם סחורה, והיה רואה שלא בא עדיין שום סוחר והוא יחיד בסחורה זו.
הלך לאכסניא ואכל ודשן וישן, ואחר כך הלך לשוק ושמע שהמלך מבקש סחורה כזו, ורוצה ליתן סך גדול בעד כל אמה,
וחשב בדעתו למחר יתנו לי יותר. והלך עוד לאכסניא כנ"ל.
ויהי ממחרת שמע שהמלך נותן עוד יותר בעד כל אמה, וכן הרבה פעמים.
עד שבא לשוק ושמע שהמלך אין לו חפץ בסחורה הזו.
ויהי כשמעו את זאת, הכה בראשו וצווח 'מה עשיתי?! הלא היה לי ריווח גדול ועושר, ואף על פי כן לא השגחתי על זה רק אכלתי וישנתי, אוי ואבוי איך אבוא לביתי למקומי אשר אני יושב?!'
זאת נקראת חרטה, אם הוא באופן כזה.
המשל עוסק בעוצמת החרטה. מהו הדימוי שנותן המשל לחטא?
מהו הגורם המרכזי לנפילה? למה הסוחר לא מכר את הסחורה?
האם יש דרכים נוספות להעריך חרטה, מלבד מדד הכמות ('קצת מתחרט', 'מתחרט הרבה')?

החייל מתחת לגשר
הרב הקדוש מרוז'ין אמר משל לקיסר שיצא לדרך ושלחו חיילים לנקות הדרכים ולהכינם
כדי שהמלך יוכל לעבור
והצריכו לסמן שהמלך כבר יכול לעבור,
והיה שם חייל אחד שהוצרך לנקות הגשר מכל המכשולות,
וכאשר הגיע הזמן שהמלך הוצרך לעבור
ויקדה החמה באותו היום,
וירד למים לרחוץ גופו,
ובדיוק אז הגיע מרכבת המלך.
וחשב שהרי הוא צריך לסמן למלך אם יוכל לעבור,
ומיד עלה ללא בגדיו ועשה למלך הסימן,
כשראהו המלך שאלהו מדוע הוא ערום ללא בגדים,
והשיב אמנם חטאתי בזה שעזבתי את תפקידי,
אבל האם בגלל זה גם אגרום שהמלך ימתין בעבורי, הלא אין זה כבוד למלך.
ואמר הסבא קדישא, שזה אמר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון "מי הגיד לך כי ערום אתה" – גם אם נכשלת בעבירה אינך צריך לשקוע בבוץ.
איך לדעתכם הגיב המלך לדברי החייל?
אמנם אין זה מכבודו של המלך להמתין, אבל גם אין זה מכבודו של המלך להתכבד בחייל ערום… מדוע – במשל ובנמשל – עדיף הביזיון במפגש על הביזיון בהמתנה לחייל שיתלבש?
האם הגעתם לימים הנוראים כמו חייל מצוחצח או כמו חייל מתחת לגשר?

על טעם וריח
משל למלך שהודיע מביאתו למקום פלוני,
והתחילו בני העיר להתכונן וכל אחד רצה להכין את ביתו כדי שהמלך יתאכסן אצלו.
והיו כמה בני אדם שהתחילו לנקות את האשפות והזבל שסביב ביתם ולאספם כדי להשליכם החוצה, ומתוך כך העלו צחנה גדולה.
ולפתע פתאום בא המלך ולא נמצא מקום מתאים עבורו,
אלא שהיה ביניהם אחד שעשה בחכמה
וכיסה את כל המקומות שלא היו נקיים ונדף מהם ריח רע על ידי שפיזר מלמעלה חול נקי
ועל ידי זה היתה האפשרות למלך להתאכסן אצלו.
החול הטהור הזה הוא שמחה, המכסה את כל חלקי הרע שבאדם בעת עשייתו מצוות ומעשים טובים ובעת שרוצה להתדבק בהקדוש ברוך הוא. וזהו שכתוב "על כל פשעים תכסה אהבה" – רצונו לומר שצריך תחילה לכסות את הסרחון הנודף ממעשי הפשע, ובמה מכסים אותו? באהבה. ועל ידי זה יכולים אחר כך לשוב אליו יתברך בתשובה אמיתית.
לא טוב לנקות את הזבל? הרי רוצים לנקות אותו!
איך אפשר לכסות סירחון באהבה?
"לפזר חול מלמעלה" זה לא להתכחש?

התפוח לא נפל רחוק מן העץ
הצדיק רבי ישראל מרוז'ין שאל על כוונת סיום הברכה של יום הכיפורים "ברוך אתה ה' מלך מוחל וסולח לעוונותינו ולעוונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה" וכי אנו יודעים אם מכפר לנו עוונותינו או לא? ואף דבאמת אנו בטוחים בו יתברך שהוא יכפר את אשמותינו, מכל מקום האיך שייך לברך על זה בשם ומלכות?
והמשיל משל למה הדבר דומה
לאב אחד שיש לו בן יחיד החביב לו מאוד ויש לו תענוג גדול כשמשתעשע עמו.
ולרוב תשוקתו ואהבתו לאותו הבן, קנה לו מתנה מן השוק תפוח נאה ומהודר בתכלית היופי ובפנים אדומות, ונתן התפוח לבנו אהובו.
והנה האב, מה מאוד יקר עליו הבן ההוא ואוהב אותו יותר מכל אהבות שבעולם,
אבל רוצה לבחון ולנסות אם אהבת הבן אליו גם כן היא כל כך, או לא כן היא.
מה עשה? אמר לבן "תנה לי את התפוח הלזה".
והנה הבן, אם יהיה חכים ובר שכל נותן תיכף התפוח לאביו, ואם אביו ראה יראה כי אהבת הבן אליו גם כן גדולה מאוד כמו אהבתו להבן, נותן תיכף בחזרה את התפוח לבנו (כי הלקיחה לא היתה אלא הבחנה וניסיון לראות אם אוהב הבן אותו) וגם קונה לו מתנה יותר יקרה מזה, אבל אם הבן נבל הוא ולא חכם, והנה אביו מתחנן אליו ליתן לו התפוח ולא רוצה, אז הוא רואה שלא יאהבנו הבן, ובעבור זה יכעס עליו אביו ותופש מאיתו התפוח בחזקה בעל כרחו שלא ברצונו, ולא נותן לו בחזרה את התפוח.
ומה עשה הבן? בירך ברכה על התפוח, והנה ידע נאמנה כי אביו לא ירצה לגרום שיהא הוא מברך ברכה לבטלה, ומוכרח ליתן לו את התפוח שיאכלהו.
כן גם אנו מברכין הברכה "מלך מוחל וסולח", והננו אליו כבנים לפני אביהם, והוא יתברך וודאי לא ירצה שנברך חלילה ברכה לבטלה – ויכפר לנו על כל חטאותינו.
איזה 'תפוח' מקבל כל אחד מאיתנו? מתי אנחנו נבחנים האם נסכים להחזיר אותו?
במשל זה – מהו החטא?
הבן הנבל מוסיף כביכול חטא על פשע, הוא מברך ברכה לבטלה, ומזמין את אביו להציל אותו מן החטא – מה התרגיל פה? האם רק את התפוח הוא מקבל בחזרה?

אסירים בארמון המלך
משל למלך שעשה סעודה כידו הרחבה והמלאה וגם אחרי ששריו ועבדיו אכלו ושתו כבר כרצונם עדיין נשאר הרבה
כי המלך הכין בלי גבול, כיד המלך והלכו והזמינו את כל בני המדינה לסעודה ועדיין נשאר הרבה ומכיוון שאין זה לכבודו של מלך שיזרקו לאשפתות את הנותר מסעודתו
היו מוכרחים להזמין את כל היושבים בבתי הסוהר ובתוכם את הפושעים והמורדים וחייבי מיתות שיאכלו מסעודתו של המלך
וזהו "וסלחת לעווני – כי רב הוא"
רוצה לומר שמידת החסד שלך הוא כל כך רב, והוא באין סוף וגבול, כי כשם שהקדוש ברוך הוא הוא בלי גבול, כמו כן מידת החסד שלו. ועל כן אני מבקש שתסלח גם לעוני – שיהיה מקום להתפשטות רוב החסד שלך.
מכל הסועדים, מיהם אלו שגרמו לגילוי הגדול ביותר של כבוד המלך?
"היו מוכרחים" – באמת היו מוכרחים?! בדרך כלל האסירים מוכרחים, ואילו המלך בוחר מה ברצונו לעשות.
מתחו קווים:
הכרח (חייבים) תשובה
חופש (רוצים) חטאים

בגדים מעוררי רחמים
מלך בשר ודם שנסע ליער גדול, עד שבא לעומק היער ולא מצא הדרך הנכון והישר לשוב לביתו, וראה ביער אנשים כפרים ושאלם על הדרך, ולא הכירו את המלך, ולא ידעו מה להשיב לו כי מעולם לא ידעו את דרך המלך הגדול הנכון והישר.
עד שמצא איש חכם ונבון, ושאלו על הדרך, אז הבין החכם שהמלך הוא, ונזדעזע לאחוריו, ושמע תיכף לרצונו, ויראהו את הדרך, כי מרוב חכמתו ידע את הדרך המלך הנכון והישר, ויולך את המלך לבית המלוכה ויושב אותו על כסא מלכותו אשר בבית המלכות וימצא האיש ההוא חן.
ויהי אחרי ימים רבים חטא אותו האיש למלך, ויקצוף עליו המלך, ויצו לשרים היושבים ראשונה במלכות לשפוט אותו האיש כדין העובר על מצות המלך.
ויצר להאיש מאד, כי ידע משפטו יהיה חרוץ לרע לו על דבר אשר חטא נגד המלך, ויפול לפני המלך ויבקש על נפשו, שקודם שיצא דבר משפטו, ימלא שאלתו בדבר אחד, והוא,
להלביש אותו בגדים הראשונים שלו בשעה שהוליך את המלך מהיער, וגם המלך ילבוש בגדים שלבש אז.
וישא לו המלך לדבר הזה.
ויהי כאשר לבש המלך את בגדיו הנ"ל והאיש את בגדיו הנ"ל, זכר המלך את גודל החסד שעשה עמו אשר החזיר אותו לבית המלוכה וישיבהו על כסא מלכותו, ויכמרו רחמיו עליו, וימצא חן וחסד לפניו, והעביר את חטאתו מלפניו, והשיבהו על כנו.
ככל המשל הזה כן אנחנו בני ישראל, בשעת מתן תורה החזיר הקדוש ברוך הוא התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ואנחנו בני ישראל קבלנו התורה בשמחה ועונג עד אשר קדמנו נעשה לנשמע, וקבלנו עול מלכות שמים ונמליכו למלך עלינו, ועתה פשענו ומרדנו נגדו… לכן אנחנו תוקעים בשופר היינו באותו הלבוש שהיה במתן תורה, בכדי שיזכור שקבלנו התורה והמלכנו אותו בשופר, ועל ידי זכרון זכות זה מוחל לנו על כל עוונותינו, ויכתבנו לחיים טובים לאלתר.
(רבי לוי יצחק מברדיטשוב)
בהר סיני קיבלנו את התורה, בה כתוב איזה מעשים אסור לעשות. בטוח שכדאי להזכיר ביום הדין את מעמד הר סיני?
האיש ביקש ללבוש את הבגדים מיום ההצלה ביער, ושגם המלך ילבש את בגדיו מאותו אירוע. האם השופר הוא הקול שלנו או שלו יתברך?

אל תרביצו לשברים
משל בשם הבעל שם טוב ז"ל:
למלך שהיה לו בן יחיד מלמד היטב שהיה חביב אצלו כבבת עינו ממש. ועלה בדעת האב ובנו שיסע למדינות אחרות ללמד חכמות ולידע הנהגות בני אדם. אז נתן לו אביו המלך שרים ומשרתים והון רב שילך ויתור במדינות ואיי הים, למען יגיע הבן למעלה יתרה יותר מכמו היותו אצל אביו בביתו.
מטרת המסע הזה איננה טובת המלך כי אם טובת הבן. העלייה תגיע רק מתוך הירידה, ואבינו שבשמיים אוהב אותנו כל כך, ומוכן לשלם את המחיר ולשלוח אותנו לעולם הזה.
 ויהי ברבות הימים וכל אשר נתן לו אביו הלך על הוצאות הדרך מהצטרכות תפנוקיו שהיה מרגל, והעקר במה שהוסיף תאוה על תאותו בענינים הרבים, שעלה לו לזה הוצאה מרבה עד שמכר כל אשר לו.
ובין כך הלך למדינה רחוקה עד שגם שם אביו לא נודע שם כלל. ובאמרו שהוא בן מלך פלוני, מלבד שאינם מאמינים לו, לא נודע כלל שם אביו.
 כמעט תמיד זה קורה. האמצעי משתלט על המטרה, הדרך הופכת ליעד, המטרה נשכחת ובן המלך מוצא את עצמו בסיטואציה שלא התכוון להגיע אליה. לא מאמינים לו שהוא בן של ובכלל מי שמע על המלך (טענה מעניינת, אם לא שמעת על המלך, מניין לך שאני לא הבן שלו?).
אבל למה אכפת לנסיך שהאנשים אינם מכירים את אביו?
זה עניין של אטמוספרה. כשהסביבה לא נותנת מקום למלך, כשהסביבה לא רוחשת אמון לזיקה שלך אליו, גם אתה מתחיל לאבד את הצפון.
המסע הזה נועד להיות ירידה לצורך עלייה, אבל אם אני לא יודע איך יוצאים מכאן, אם אני עוד רגע שוכח מאיפה הגעתי ובשביל מה, אני לא מסוגל להתקדם אלא רק לשקוע. את מה שידעתי כבר, שכחתי, וכיצד אוסיף חכמה על חכמתי? אני מאבד את עצמי.
ואולי זהו השיעור שהיה על הבן ללמוד; לא לצפות מרחוק באנשי העולם ולהישאר מורם מעם ועסוק בתובנות, אלא למצוא את עצמו כאחד מהם. מקורקע וחסר הוד. הולך לאיבוד.
 וכאשר ראה שכלתה כל תרופות תעלות להחיות את נפשו בצר לו, עלה בלבו לחזר למדינת אביו, אבל מחמת אריכות הזמן שכח גם לשון מדינתו, ובבואו למדינתו מה יכול לעשות מאחר שגם הלשון שכח?
חוסר אונים הוא שלב מתסכל וחשוב כל כך בתהליך השיבה. אין לי פה. לא יודע איך אומרים את זה. זה לא רק עניין של לבקש סליחה, אני פשוט לא זוכר מה רציתי. לא יודע מה זה קדושה. אולי הכל דמיון?
ואז מגיעות הסטירות:
והתחיל לרמז להם שהוא בן מלכם, והיה אצלם לשחק, היתכן שבן מלך אדיר כזה ילך קרוע ובלוי כל כך? והכו אותו על קדקודו, ונעשה מלא פצעים וחבורות ומכה טריה. עד שהגיע לחצר המלך והתחיל לרמז להם שהוא בן המלך, ולא השגיחו עליו כלום.
אתה לא בן המלך! אם במדינה הרחוקה לא ידעו שיש מלך ולכן לא האמינו לך, כעת לא מאמינים לך בגלל שמכירים את המלך היטב, ואתה בכלל לא דומה לו!
האמירות האלו, שנשמעות מבחוץ ובעיקר מבפנים, הן פוצעות. אם לפני כן רק הבגדים קרועים, עכשיו גם הראש וכל הגוף קרוע. חוסר האמון הזה מדרדר, ואני הרבה פחות נסיך. לא מצליח לדבר, וכעת אפילו לא מצליח לרמוז. מה נשאר? נשארת רק האמת כשלעצמה.
עד שהתחיל לצעק בקול גדול בכדי שיכיר המלך קולו. וכשהכיר המלך קולו, אמר: 'הלא זהו קול בני צועק מתוך דחקו!' ונתעורר אצלו אהבת בנו וחבקו ונשקו כו'" 
(הוספות לכתר שם טוב אות קצד).
הצעקה פונה בלי מילים, אל היחיד שמזהה ומבין אותי בלי מילים. כשאנחנו פונים אל החיצוניות ונתלים בה, המצוקה הולכת וגוברת, אנחנו רוצים להתקרב אל המלך אבל רק מתרחקים ממנו. וכשכלו כל הקיצים, אנחנו פונים מעצמיותנו אליו ישירות, בלי מתווכים ובלי חכמות. אהה, ריבונו של עולם! והוא שומע מיד, מכיר אותנו יותר משאנו מכירים את עצמנו. הוא מחבק ומנשק ונושא אותנו אליו. הירידה, שלא שיערנו עד כמה תהיה תלולה וכואבת, הופכת כנגד כל הסיכויים, לעלייה אמיתית.
האם לדעתכם המסע השיג את מטרתו?
ולסיום, סיפור קטן:
פעם אחת ציווה הבעל שם טוב זכרונו לברכה להרב ר' זאב קיצס זכרונו לברכה שילמד כוונות התקיעות, כי הוא יהיה מסדר התקיעות בראש השנה לפניו. וילמד הרב ר' זאב את הכוונות ויכתבן על נייר להביט בהן בעת הסדור, וישם את הנייר בחיקו. בבואו לסדר התקיעות התחיל לחפש את הנייר אנה ואנה ואינו, ולא ידע מה לכוון. וירע לו מאוד. ויבך בכי תמרורים בלב נשבר, וסידר את התקיעות פשוט בלי שום כוונות.
אחר זה אמר לו הבעל שם טוב: "הנה בהיכל המלך נמצאו חדרים והיכלות הרבה, ומפתחות שונים בכל פתח ופתח, אך הכולל מכל המפתחות הוא הגרזן, שבו אפשר לפתוח את כל המנעולים של כל השערים כולם. כן הכוונות הן מפתחות, לכל שער כוונה אחרת, והכולל הוא לב נשבר". כאשר ישבר אדם לבו לפני ה' יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
 (ש"י עגנון, סיפורי הבעש"ט)
גם כאן, ירידה לצורך עלייה לפסגה גבוהה יותר. איבוד לצורך מציאה חדשה. איבוד הכוונה יצר כוונה שאי אפשר היה לשרטט על דף. ערעור הקיים סודק ופוצע, ומאפשר לשנה חדשה להפציע.
כשאנחנו רוצים לשלוט במצב, להיות מוכנים עם כל המפתחות, אנחנו כמו נסיך נינוח בארמון המלך, נמצאים קרוב ומשום כך שוכחים להזדקק למלך. אם אנחנו מסתדרים בלעדיו בכוונת השופר, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם דף הכוונות אך ללא קול השופר; להיתקע עם התאוריות שלנו על עצמנו ועל יום הדין, ולשכוח שאנחנו עומדים בתפילה וזקוקים למענה ולמשען. הרחמים והסליחות הם אצלו ולא בראש שלנו.
רגע לפני תקיעת שופר, תשכחו מכל הכוונות ומכל המילים. תנו ללב לצעוק את שלו, גם אם אינכם מבינים את שפתו, אל תזלזלו בו ואל תכו על קדקודו. תנו לשברים ללכת לפניכם. אל תנסו לאחות אותם.

ליקוט: אהרן לוין
כתיבה: אהרוני ברנשטיין