בן יוולד לך
סיפר הרב המגיד רבי דובער ממזריטש לרבנו הזקן:
הוריו של מורי הבעש"ט היו עקרים מלידה. הם גרו בישוב והייתה להם פרנסה בשופי. לעצמו, היה רבי אליעזר – אביו של הבעש״ט – נוטל חלק קטן ביותר. את עיקר ממונו היה מוציא על הכנסת אורחים. בכל שבת היו סועדים על שולחנו עשרים־שלושים אורחים.
פעם אחת, ביום השבת קודש, אחרי הסעודה השניה, הגיע אורח. אף שהדבר היה תמוה, כיצד מגיע אורח באמצע השבת בישוב קטן כזה, לא שאל אותו רבי אליעזר מי הוא ומהיכן בא, רק זאת, אם כבר עשה קידוש. וכשנענה בשלילה, נתן לו לעשות קידוש וסעודת שבת וכיבדו כמו את שאר האורחים.
האורחים בראותם זאת, ציערו וקנטרו את בעל הבית. היתכן, לכבד יהודי שבוודאי הגיע בשבת מחוץ לתחום? על אברהם אבינו – טענו – שהיה מכניס אורחים הגדול ביותר, כתוב במדרש שאחרי הסעודה היה מצווה לאורחיו לברך ברכת המזון, וכשלא רצו – היה מכריח אותם, וכיצד אתה מכבד עוברי עבירה?
לבעל הבית צר היה מאד מטענותיהם, נכנס לחדר צדדי ופרץ בבכי. ברם, נזכר מיד, שלאורח לא יהיה נעים ביותר להשאר לבדו, לכן חזר לחדר האורחים וכיבד את האורח עוד יותר מאשר קודם. כך נהג גם בסעודה השלישית.
רבי אליעזר היה נוהג שהאורחים שבאו אליו לשבת, היו נשארים אצלו עד יום ראשון אחרי הצהרים. כך נהג גם באורח האמור. הוא ערך לו מטה נוחה וביום ראשון אחרי הצהרים ליווה אותו לדרכו.
בתוך כך אמר האורח לרבי אליעזר: דע לך כי אני הוא אליהו הנביא. מן השמים שלחו אותי אליך לנסותך כיצד תקבלני כאורח.
והוסיף: אכן עמדת בנסיון, ועבור הכנסת האורחים שלך תזכה שבן יוולד לך, וכשיהיה בגיל שנתיים וחצי תמסור לו הדברים הבאים: ה' אלקים אלקי השמים והארץ ממנו תירא ומשום בריאה בעולם לא תירא מבלעדו יתברך.
כעבור זמן נולד אצל רבי אליעזר בנו יחידו, הוא הבעש"ט.

שורש נשמתו
רבי אדם בעל שם גילה באחת ההזדמנויות למורנו הבעש״ט את שורש נשמתו:
בשנת של״ג חי בעיר הקודש צפת יהודי אחד שיכול היה רק להתפלל, אך תמים היה במעשיו והצנע לכת.
פעם אחת בלילה, אחרי גמרו עריכת ״תיקון חצות״, שמע דופקים בדלת חדרו, ועל שאלתו מי שם? ענו לו: אליהו הנביא זכור לטוב. האיש פתח את הדלת ואליהו הנביא נכנס החדרה שנתמלא אורה ושמחה. אליהו הנביא פנה אל האיש ויאמר:
באתי לגלותך את שנת ביאת משיח צדקנו. אך תנאי יש בדבר שתספר לי מה עשית ביום ה״בר מצוה״ שלך, שבגללו פסקו בבית דין של מעלה שתזכה לגילוי פני, כדי לגלות לך סודות נעלמים.
היהודי הצפתי ענה לאליהו הנביא בתמימות: מה שעשיתי, עשיתי רק לכבודו של הקב״ה, ואיך יכול אני לגלות זאת לאחרים. אף אם משום כך לא יגלה אליהו הנביא את אשר צריך הוא לגלות לי – לא צריכים, כי מקובלני שמה שיהודי עושה צריך הוא להחביא זאת מעיני בני אדם, והדבר צריך להיות רק לכבודו של הקדוש ברוך הוא לבדו…
נתעלם לו אליהו הנביא זכרונו לברכה ויעל השמימה. בשמים נעשה רעש גדול מאד מתמימותו של איש זה שדחה את אליהו הנביא ואת גילוי קץ ביאת משיח צדקנו, ובלבד שמה שהוא עושה יהיה רק לשם שמים בלבד. בית דין של מעלה דן בדבר ופסק שאליהו הנביא יתגלה שנית לאיש זה בצפת, ילמדו תורה ויגלה לו סודות נעלמים.
איש פשוט זה נהיה חד בדרא, צדיק תמים והצנע לכת שאף אחד לא ידע מגדולתו וקדושתו.
ויהי היום והאיש בא בימים ונפטר לעולמו. אחרי דין ודברים החליט בית דין של מעלה ששכרו יהיה לרדת עוד הפעם לעולם הזה ויכפו עליו להתגלות ועל ידו תתגלה דרך חדשה בעולם, לבסס ולטהר את העולם ברוח טהרה ורוח הקודש ויאיר אור חדש בלב כל אחד ואחד ועל ידו יתקדש שם שמים ומלאה הארץ דעה שיקרב את הקץ.
נשמתו זו של היהודי הצפתי – היא נשמתו של מורנו הבעש"ט.

כך חוגגים יומולדת 16
בן חמש שנים הייתי – סיפר מורנו הבעש״ט באחת ההזדמנויות – כשנתייתמתי מאבי ומאמי. דברי צוואתו האחרונים של אבי הקדוש רבי אליעזר היו: ישראל'יק, אל תירא משום דבר רק מהקדוש ברוך הוא בעצמו.
בהתאם לציוויו של אבי, השתוקקתי מאד ללכת לשדות וליער העמוק שליד עיירתנו. משגמרתי את לימודי ב״חדר״, הייתי הולך לשדה וחוזר בעל פה את אשר למדתי בחדר. לעתים קרובות הייתי ישן בלילה בשדה או ביער.
כך נמשך הדבר כשנתיים. פעם אחת, בבואי ליער אחרי מנין ותיקין, שמעתי קול אדם. הלכתי אחרי הקול וראיתי יהודי עומד מעוטף בטלית ותפילין ומתפלל בהתלהבות כזו שאף פעם לא שמעתי כזאת. התחבאתי מאחורי האילנות ונהניתי מתפלתו של יהודי זה. התפלאתי מאד וחשבתי שזהו בוודאי יהודי קדוש, אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים. הצדיק סיים את תפלתו, פשט את תפיליו וטליתו ואמר תהלים במתיקות רבה.
משך זמן ישב היהודי ולמד בעונג רב, אחר כך אסף את ספריו, טליתו ותפיליו והניחם בשקו, שם את השק על כתפו, לקח את מקלו בידו והתחיל ללכת. יצאתי אז ממחבואי וצעדתי אל מול היהודי. משראני שאלני: איך בא ילד קטן לבד ביער? עניתי לו שאוהב אני את השדה ואת היער משום שאין שם אנשים בעלי גאווה ושקרנים, איני ירא משום דבר, הנני יתום בלי אם ובלי אב, אבי עליו השלום אמר לי לפני פטירתו: ישראל׳יק, אל תירא משום דבר רק מהקב״ה לבד, ולכן אין אני ירא משום דבר.
היהודי שאלני אם הנני בנו של רבי אליעזר, וכשעניתי לו בחיוב – הוציא משקו מסכת פסחים ולמד אתי משך זמן. הלכתי עם יהודי זה מבלי לדעת להיכן אנו הולכים.
בדרך נדודינו היינו מתעכבים בערים ובעיירות שונות, כפרים וישובים. את שמו של היהודי לא ידעתי. כל יום היה לומד אתי ואף פעם לא ראיתיו לוקח נדבות משום בן אדם ופרנס אותי כל הזמן. כך נמשך הדבר כשלש שנים.
פעם אחת, בהיותנו במושב קטן, אמר לי היהודי: לא רחוק מכאן ביער גר יהודי ירא שמים ולמדן, רבי מאיר שמו, אשאיר אותך אצלו למשך זמן. וכך היה, היהודי הלך אתי לבית, מסרני בידי בעל הבית והלך לו.
ארבע שנים התעכבתי אצל רבי מאיר בביתו ביער, וכל הזמן למד אתי בשקידה עצומה. כל יום היה הולך אתי למושב, להתפלל תפלה בציבור. אף אחד מבעלי הישוב לא ידע שרבי מאיר הוא גאון וצדיק נסתר. בעיניהם היה רבי מאיר בעל מלאכה פשוט.
אצל רבי מאיר נודע לי מהצדיקים הנסתרים ומהגאון הצדיק הגדול רבי אדם בעל שם, ואז נצטרפתי לעדת הצדיקים הנסתרים והתחלתי עוד פעם לנדוד מעיר לעיר וממושב למושב, בשליחויות שונות שהנהלת הצדיקים הנסתרים הטילה עלי.
בהיותי פחות משש־עשרה שנה, הייתה לי כבר ידיעה די גדולה בקבלה ומזמן לזמן התפללתי על פי קבלת האריז"ל עם יחודי השמות, כפי שלמדני הצדיק הנסתר קדוש ונורא רבי חיים ז"ל.
ביום ההולדת [השש־עשרה] שלי, ח"י אלול תע״ד, הייתי בישוב קטן. בעל הבית הפונדקאי היה יהודי פשוט בתכלית. ידע להתפלל רק בקושי ופירוש המלות לא ידע כלל. הוא היה ירא שמים גדול והיה רגיל לומר על כל דבר ובכל זמן "ברוך הוא ומבורך לעולם ועד", וזוגתו הפונדקאית היתה רגילה לומר "יבורך יהיה שמו הקדוש".
באותו יום יצאתי להתבודד בשדה, כפי סדר הקדמונים, שביום ההולדת צריכים להתבודד במשך זמן מסוים. בעת התבודדותי אמרתי מזמורי תהלים ועסקתי בייחודי שמות הקדושים.
בהיותי שקוע בזה, לא הרגשתי את הנעשה סביבי. פתאום ראיתי את אליהו הנביא – סיפר הבעש״ט – וחיוך על שפתיו. התפלאתי מאד שבהיותי לבדי זכיתי לגילויו של אליהו הנביא. אצל הצדיק רבי מאיר וכן בהיותי עם הצדיקים הנסתרים זכיתי לראות את אליהו הנביא. אך לזכות לגילויו בהיותי לבד, היתה זו הפעם הראשונה והתפלאתי מאד. כמובן לא יכולתי לפרש את חיוכו של אליהו הנביא.
אליהו הנביא אמר לי:
הנך מתייגע בעמל רב לכוון את ייחודי השמות הקדושים, היוצאים מפסוקי התהלים שדוד מלך ישראל סדרם, ואהרן שלמה הפונדקאי וזלאטע רבקה הפונדקאית אינם יודעים את ייחודי השמות הקדושים היוצאים מ"ברוך הוא ומבורך לעולם ועד" מה שהפונדקאי אומר ו"יבורך יהיה שמו הקדוש" שהפונדקאית אומרת, והייחודים רועשים בכל העולמות, הרבה יותר מאשר ייחודי השמות שהצדיקים הגדולים מכוונים.
אליהו הנביא סיפר לי אודות גודל הנחת רוח, כביכול, בשמים מהשבח והתהילה שאנשים נשים וטף מהללים את הקב"ה, ובפרט כשההילול והשבח באים מפי אנשים פשוטים, ובפרטי פרטיות כשההילול והשבח הם באופן תמידי – הרי הם דבוקים תמיד בהשם יתברך באמונה טהורה ובתמימות הלב.
מאז – סיפר הבעש"ט – לקחתי לי דרך בעבודה, להשתדל שיהודים, אנשים נשים וטף, יאמרו דברי שבח להשם יתברך. על ידי שתמיד הייתי שואל אותם על מצב בריאותם, על מצב בריאות ילדיהם ועל מצב פרנסתם, והם היו עונים לי בדברי שבח שונים לקב"ה, כל אחד כדרכו.
משך שנים התנהגתי בעצמי בדרך עבודה זו, ובאסיפה מסוימת קיבלו [הצדיקים הנסתרים] דרך עבודה זו שהיא המבוא לפרסום עבודת אהבת ישראל.

ימי ההסתר
בשנות ההסתר, היה מורנו הבעש"ט לבוש בבגדי כפרי והיה נמצא תמיד בחברת אנשים פשוטים ומחזק אותם בעניני אמונה פשוטה ומרגילם שלא ילמדו מהנכרים יושבי הכפרים, ולשמור לשונם מלשון הרע, רכילות ודיבורי קללה.
היה מחלק אגוזים ותפוחים לילדים קטנים ומרגילם לברך עליהם, והיה עונה אמן אחרי ברכותיהם, בדבקות עצומה.
רגיל היה הבעש"ט – בשנים שהיה בהסתר – להניח את ידו הקדושה על לב הילדים ומברכם: תהיה יהודי חם – א וואַרימער איד.