מי נכנס להיכל שלי?
מי חילל אותי? מי דרך על רצפת הנשמה שלי, והשאיר עליה עקבות של טענות מתחכמות ואמירות ציניות? מי השחית פינות יפות וזוהרות של ענווה, של יראה וכבוד, של אמונה ושל אמון?
מי הוא זה שהפך את המרחב שלי לטִיט הַיָוֵן – בוץ סמיך שאי אפשר להניח בו כף רגל בטוחה. הכל גמיש, נתון לשינויים, פתוח לפרשנויות. דרך סלולה הפכה לשלולית טובענית, ששוקעים בה לאט לאט מטה מטה, ממש כמו הצורה של י – ו – ן.
*
הדרך חזרה מתחילה בימי מתתיהו – בעת התגלות מתת י־ה שבתוכי, מגע ידו של הקב"ה בנשמתי. מתתיהו הוא כהן גדול – זה שנכנס לפנַי ולפנים, אל קודש הקדשים, מקום המפגש של ארץ ושמים. שם מצויה אותה נקודה פנימית שמורה מכל משמר, טבולה בשמן זית זך, כאילו לא התרוצצו כאן יוונים רק לפני רגע וניפצו הכל. הביטו בנר הזה, כמה יפה ושלם ושליו. סגור בחותם לפנים מחותם. אי אפשר לגעת בו. אי אפשר לטמא אותו. הוא תמיד שם. כי אתה תאיר נרי. מתת י־ה.
הנר הזה הוא נס ופלא! הנר שמופיע שוב ושוב ושוב לאורך כל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה עד ימינו אלה. פתאום יהודי מוצא בתוכו כוחות נעלמים שלא הכיר ולא ידע. לפתע מתפרצת ממנו מסירות נפש. חומות של עקשנות, של ספקנות ושל ניכור, שנבנו בעמל שנים רבות, מתמוססים באחת מול האור, ועומד אדם ובוכה כילד קטן ואינו יודע להסביר אף לעצמו על מה ולמה.
ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. כאן טמון הקושי. יפה כוח פלאי זה להזדמנות אחת, למצב אחד וייחודי היוצא מן השגרה. אף לקודש הקודשים אי אפשר להיכנס בכל יום ויום אלא "אחת בשנה". בשובנו אל חיי היומיום, שבים ומקיפים אותנו כל חבילי הניסיונות והפיתויים והשאלות והספקות והקשיים הרגילים. שמא מחר, עם דעיכת ההארה מפך השמן הטהור, שוב נמצא את עצמנו אבודים בהיכל החשוך?
קודש הקדשים הוא אכן נקודה יחידאית, אקס־טריטוריאלית, שהופעתה בחיינו היא חד־פעמית מעצם טבעה, כגל ענק העולה מעלה ואז מתנפץ אל החוף. אך החכם יעמיד תחת הגל טורבינה שתאסוף את האנרגיה ותניע בה משהו, שיניע בתורו משהו, וכך יישמר הכוח ויפעיל תהליכים בתוך המציאות. זאת עשה הכהן הגדול ביום הכיפורים: עומד היה בקודש הקדשים, ומזה אחת למעלה ושבע למטה, וכך היה מונה: אחת! ושוב: אחת ואחת! אחת ושתים!… אחת ושבע! מתוך "אחת למעלה", שמעל ומחוץ למסגרת המציאות העליונה והתחתונה, היה פועל ומאיר בתוך שבעת גדרי המציאות הטבעית, שבעת ימי הבניין ושבע המידות שבנפש. בלשון מורי החסידות, היה הכהן ממשיך את ה"אחת" אל תוך ה"שבע".
ובכן, אם מציאת הפך היא פלא, הרי המשך הסיפור הוא פלא פלאים: נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. אותה התעוררות יחידאית, מכוחו של "מתתיהו כהן גדול" אינה פורחת ונעלמת אלא נאספת אל תוך כלים. היא מניעה תהליכים בנפש אשר הופכים אותה למציאות בת קיימא הנאחזת ונתפסת בכל מדרגות האישיות, בבחינת "אחת ושבע", והרי לנו שמונה ימי אור מכוחו של פך השמן האחד!
הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הניסים ועל הנפלאות.חי אדם בדור מבולבל כל כך, בעולם רצוף סתירות, מלא ברעשי רקע, והשלהבת שבתוכו עודנה בוערת, יפה וצלולה כשהיתה מקדם. מפריחה סביב אלפי זהרורים, המתעופפים ומבליחים, בחוצפת־מה, בתוך החשכה העמוקה, מסמנים נתיב זוהר של "פרסומי ניסא" בתוך רשות הרבים, עד דכליא רגלא דתרמודאי, בימים ההם בזמן הזה.