מה ה' רוצה מאיתנו? האם כל התורה והמצוות זה אוסף של ציוויים שפשוט צריך לקיים אותם? ככה אולי עולה מהפרשה. ה' אומר לבנות תיבה – נוח בונה. ה' אומר להיכנס. הוא נכנס. לצאת. הוא יוצא. אבל הביטוי 'הליכה את האלוקים' מורה לנו על משהו עמוק יותר, איזו הבנה פנימית. בני קורח בתהילים מ"ח, ואחריהם רש"י בפרשתנו, ולבסוף הבעל שם טוב הקדוש, מלמדים אותנו איך 'ללכת':
"את האלהים התהלך נח". וברש"י: "נח היה צריך סעד לתמכו…". שמעתי אומרים בשם המקובל איש אלהים הישיש בעל שם ר' ישראל ממעזיבוז זצלה"ה, ששאל לו איש אחד מאנשיו: מה זה שלפעמים כשהיה אדם דבוק בדבקות הבורא, ויודע איניש בנפשיה [=אדם יודע על עצמו] שקרוב הוא אליו יתברך שמו, ובאמצע הדבקות נמצא לפעמים שהוא נפסק ורחוק מהבורא יתברך – כי גם זה יכול האדם לידע בנפשו, כי הוא רחוק מהמקום ברוך הוא…
רש"י הסביר שנוח קיבל תמיכה מה'. עדיין לא מספיק ברור מה זה אומר. אז יש לנו את האפשרות, לפני ששומעים את דברי הבעש"ט בעצמו, ללמוד משאלה שאחד מתלמידיו שאל אותו. מה זאת התופעה הזאת, הוא שאל, שלפעמים מישהו מרגיש 'קרוב לה", ולאחר מכן הדבקות נפסקת, ואדם מרגיש 'רחוק מה"? האם ה' משחק איתנו? או האם אני בעצמי הוזה?
שאלת העומק שנמצאת כאן היא האם בכלל צריך את השפה הזאת, של קרבה לה', וריחוק מה'. התורה ניתנה לנו מאת ה' ועלינו לקיים את מה שה' רשם בתורה, סוף. אבל גם הגישה הנוקבת הזאת מניחה שיש בינינו אמון. שהתורה ניתנה מאת ה'. שה' נתן את התורה כדי להיטיב עמנו. בלי שיש לאדם את האמון הזה, אמון שהוא היסוד של כל קשר, גם אם ננסה להבהיל אותו על סבל בגיהינום וגם אם ננסה להלהיב אותו על היופי של המצוות – הוא פשוט לא נמצא בחדר כדי לשמוע.
את התשתית הזאת, של הקשר בין היהודי ובין אלוקיו, החסידות מתאמצת לבסס. היא גם רואה את כל הקשרים האנושיים כבבואה של הקשר היסודי הזה. מה שהאדם חושב על 'אנשים' ('כל האנשים הם _____, זה ידוע') הוא תוצאה של איכות הקשר שלו עם ה'.
להתהלך עם ה' זה לחיות ולפעול בעולם כשברור לי שה' נמצא איתי. קורה ששני אנשים שאין ביניהם קשר הולכים ברחוב, ויצא שהם הולכים באותו הקצב, לאותו המקום. חוסר הקשר ביניהם יורגש, ואחד מהם יתחיל להאט או למהר רק כדי לנתק את הקשר שעלול להירקם. לעומתם, סוכן מוסד שחי בארץ רחוקה, עם סיפור כיסוי של בעל חנות מכשירי כתיבה, נמצא בקשר עם הממונה עליו בישראל. כל החיים שלו מתרחשים בתוך ההקשר הביטחוני. ביום יום, כדי לנהל את החנות, הוא יזמין קלסרים מספקים מקומיים ויטפל בלקוחות לקראת פתיחת שנת הלימודים. אבל באמת הוא מתהלך עם העם שלו. הרבה מהיום שלו דומה ליומם של הסובבים אותו, אבל הלב ותודעה שלו מונחים במקום אחר לגמרי.
כך גם החסיד – הוא מתהלך עם ה'. גם הוא אוכל ושותה, עובד וישן, כמו שאר העולם, אבל הוא מחזיק בראשו את הזיקה לה'. התודעה שלו היא שהוא חי בעולם שה' ברא, וכל האירועים שפוקדים אותו מתרחשים בהקשר של עולמו של ה', הכל מגיע מאת ה' עבורו.
דרושה: הפנמה
כאשר מתהלכים עם ה' – יש זמנים שהוא קרוב יותר, ויש זמנים שהוא רחוק יותר. כמו כל קשר. כשצמודים יותר זה משרה בטחון. אבל למה צריך שיהיה גם ריחוק? הבעל שם טוב מבאר, שמי שבוחר להתהלך עם ה', בוחר מסלול של צמיחה:
…ואמר לו הבעל שם, שמצאנו בינינו דבר זה על דרך משל, כשאב רוצה ללמד לבנו הקטן שיהיה יכול לילך ברגליו – מה עושה אביו? נוטל את בנו, ומעמיד אותו לפניו על הארץ, ומרחיב את ידיו סמוך לו כדי שלא יפול התינוק ארצה. והתינוק הולך בין שני ידי אביו, וכשיגיע התינוק סמוך אצל אביו אזי מתרחק אביו מעט מעט לאחוריו, כדי שהתינוק ילך ויתקרב בכל פעם יותר. ומכח זה יתלמד הילד לילך בטוב. כי אם לא היה אביו מתרחק בכל פעם לאחוריו, לא היה הולך התינוק – רק אותו המיעוט שהיה בין המקום שהיה אביו מעמידו בתחילה, למקום שהיה אביו עומד בתחילה. אבל השתא, כשהולך אביו בכל פעם לאחוריו, נמצא הולך התינוק בכל פעם יותר – כך מתנהג הקדוש ברוך הוא עם בריותיו.
כשאדם מתלהב בדבקות הבורא, אם לא היה מתרחק ממנו המקום ברוך הוא, לא היה דבקותו בכח ובתמידות, אבל השתא כשמתרחק ממנו בכל פעם, הוצרך האדם להתחזק בדבקותו בכל פעם יותר ויותר. כי בכל פעם כשרואה את עצמו רחוק מאתו יתברך שמו, יצטרך להוסיף ולחדש בכל פעם דבקות יותר מדמעיקרא. ומכח זה יתייחד ויתחזק דבקותו בכל פעם יותר. ואמר שלזה רמז דוד המלך עליו השלום (תהלים מ"ח) "הוא ינהגנו עלמות" ופירש רש"י ז"ל – "כאדם המנהיג את בנו הקטן לאט":
כיף לתת לילד חיבוק ולהרגיש בחזרה שהוא מתכרבל בזרועותיך. אבל גם כיף לראות ילד מחזיק בכידון של אופניים, מתקדם ורוטט, צוהל ומפחד, מפנים שהוא מצליח להחזיק את עצמו לבד. כיף לראות נערה חותרת בכל הכוח להתקבל לשירות לאומי משמעותי, שידרוש ממנה לישון מעט ולהתאמץ הרבה, כי היא רוצה באמת להוסיף טוב בעולם. וההורות, ההליכה יד ביד עם הילד, היא איזון בין שני סוגי ההנאות האלה. בין להעניק לו מיד ובין לקחת צעד אחורה כדי שיצמח ויתפתח.
ככה ה' הולך איתנו. מרגישים רגע של קרבה – זו בהירות שה' איתנו. ואז, אם בגלל שהלב נחלש, או בגלל שהנסיבות בחוץ מערערות אותנו, אנחנו מרגישים ריחוק כשה' לא נוכח – סימן שזה תורנו לנכוח, לצעוד קדימה, לגדול ולשמוח יחד עם ה' על מי שאנחנו הופכים להיות. על מי שנועדנו להיות, ואפשר להיות רק אם ה' משחרר את האחיזה ביד שלנו.
אבל ה' מנהיג אותנו עלמות, כמו עלם המתהווה עדיין. ילד שהופך להיות עולם קטן משל עצמו. אז הוא מתרחק, ובעצם מזמין אותנו להגיע אליו. והוא לא נוטש אותנו, הוא מביט עלינו, ואם אנחנו קופאים במקום, לא מאמינים ביכולת שלנו שהוא טבע בנו, אם אנחנו עומדים עם דם ובוץ על הברכיים, עם דמעות בעיניים, הוא יחזור. הוא יתכופף אלינו, יחבק אותנו, ישים לנו פלסטר, יאחז לנו שוב ביד, וינהיג אותנו עלמות. הוא רוצה שנהיה איתנים בעולם, אנשים יציבים ושופעים, שצועדים גם כאשר לא חשים שה' צועד איתם. האבא, כמו ה', הכי רוצה שנצליח לצעוד לבד, להתפתח לבד, כי זה אומר שאנחנו כבר הפנמנו את הקול שלו בתוכנו, ואנחנו יודעים להתהלך עם אלוקים שבפנים.
נח יוצא מהתיבה ומתחיל לבכות. הוא רואה את העולם חרב ומתחיל להבין מה היה פה. ואז, אומרים חז"ל, הוא בוכה לפני ריבונו של עולם: איך עשית את זה? איך לא ריחמת על בריותיך? והקב"ה מספר לו כמה הוא חיכה לו שיתפלל, כמה הוא חיכה לתפילות שלא הגיעו. כמה הוא בכוונה התעכב איתו על בניית התיבה, רק כדי שאולי הוא קצת יתפלל על דורו, על חורבן שלא יגיע. אבל נח כנראה לא מספיק האמין בעצמו, ובתפילות שלו.
אם רק היה נח מאמין, אם רק היה מתפלל…
נח הוא אולי הסיפור על הפספוס שלנו. על כל התפילות שלא התפללנו, על כל מה שלא האמנו ולא ראינו.
אבל יותר מזה, נח הוא הסיפור על ה'. על כך שה' מחכה לנו, מצפה לנו שנתפלל אליו. כמה הקב"ה ממתין שנתקרב אליו, כמה הוא רוצה שנאמין בו, שנאמין בעצמנו.
וזה אולי הסיפור העיקרי. והמרגש.
ויש מה שיכול לעזור לנו לזכור זאת. הקב"ה מלמד אותנו לעשות צוהר.
"צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה. יֵשׁ אוֹמְרִים חַלּוֹן וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֶבֶן טוֹבָה" (רש"י)
לפעמים זה חלון החוצה, שמשיב לנו את רוח החיים החסרה לנו. רוח שנוכל לקבל מ"איש אשר רוח בו", ממי "שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד". שמביא איתו תיבה שהיא מילה, מילה נכונה שתשב לנו בול על הלב, ותזכיר לנו כמה יש מי שמחכה לנו שנשוב אליו.
אבל לפעמים החלון הפונה החוצה מפריע, הרוח הנושבת ממנו חזקה מדי, לא תואמת את העדינות שנזדקק לה. ואז הצוהר יכול להיות מרגלית טובה, קו דק, עדין וטהור, של אור הנשמה המפציע מתוכנו. אור קטן של מילה יקרה, מילה הנובעת מתוך אמת פנימית, המאירה לנו בשקט שלה. אוספת אותנו אליה לתיבה, עוטפת אותנו כמו ברחם, ברחמים.
כי כדי לזכור צריך להיכנס פנימה אל התיבה, אל המילה הפנימית, האמיתית לנו כעת. כי מי שרוצה חיים צריך להיות בפנים, להיות בתנועה אל הפנים, אל תוך התיבה. לחפש בביתו הפנימי שבנפש תיבה שהיא דיבור של אמת, שיוכל לאסוף אותו פנימה. דיבור אמיתי שמבטא אמת נקיה, פשוטה, של חוויה אמיתית של הרגע הזה, כמו שהוא. שלא יהיה דיבור השייך לאתמול או לפעם, שלא יישאר הדיבור בחוץ, שלא ישאיר גם אותנו מחוץ לעצמנו, מחוץ לתיבה.
שנזכה לבוא לתוך תיבת החיים של חיינו.
