סערת מינוי הרמטכ"ל הבא, מעוררת שוב את הדיון על מוסר הלחימה שמנחה את צה"ל. המועמד המוביל, אייל זמיר, כתב במאמרו "לחימה מוסרית בטרור" את הדברים הבאים: "כאשר ניתן לעצור אדם, להעמידו למשפט ולאפשר לו להגן על עצמו, תהיה זו תמיד האופציה המועדפת שראוי כי תיבחר למרות הסיכונים הכרוכים בכך לחיילים שמבצעים את הפעולה".
גם בחזית המרכזית כעת ביהודה ושומרון, מכניסים שוב את חיילינו לשטחים צפופים, במקום להפציצם מהאוויר.
מעבר לעוול המוסרי שיש בגישה זו, ופגיעתה ביכולתנו לנצח, היא גם פוגעת באופן קשה במוטיבציה של הלוחמים. תלמיד ביחידה מובחרת כתב לי: "שאלתי את עצמי למה – למה שאני אסיים את החיים שלי ככה? בשביל איזה ערך ועל איזה מוסר?"
הרמטכ"ל והגנרל
ניתן לטעון שהתנהלות זו של צה"ל נובעת רק מלחצים אמריקאיים ובינלאומיים. אך מתברר שלא מדובר כאן רק בלחץ חיצוני, אלא בתפיסה מוסרית מעוותת. כולם מכירים את הסרטון שבו בני גנץ, הרמטכ"ל לשעבר, מתגאה שסיכן את חיילי גולני בסיטואציה שבה ירו מתוך בית חולים בעזה. "זה נשמע מוזר", הוא אמר, "אבל אני גאה בזה".
לתפיסתו מצטרפים דבריו של הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, בנאום שנשא לפני כמה שנים באוניברסיטת רייכמן: "להפעיל כוח צבאי בסביבה מאוכלסת זה מסובך… בהנחה שאתה מחזיק ביד אחת ערכים".
ואז הוא מספר על מפגש עם גנרל בכיר מצבא זר, וכאשר הוא מתאר בפניו את הלחימה הכירורגית בקסבה, הגנרל הבכיר מקשיב אך לא נראה כל כך אמפתי. כוכבי שאל אותו: "איך אצלכם ניגשים לעניין?" ואז הוא אומר את המשפט המכונן: "אנחנו קודם כל משטחים את האזור". לשמע דברים אלו, הקהל התגלגל מצחוק. אך אנחנו בחושבנו על לוחמינו, נופלינו ופצועינו לא צוחקים. העולם המערבי מאשים את מדינת ישראל בפגיעה באזרחים, בעוד שהוא במלחמותיו נוהג בסטנדרטים אחרים לגמרי על מנת לשמור על חייליו.
חיי חיילינו מול חיי אזרחי האויב
מה עמדת מוסר המלחמה היהודי בנוגע לכך? מטרת המלחמה היא לגרום לכמה שיותר תועלת בכמה שפחות נזק. לכן הרב גורן כותב שאין "לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה".
אך אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, המשתמש באופן מכוון בבתי ספר ובתי חולים כמגן אנושי על מנת לכבול את ידינו מלתקוף אותו, בעוד הוא מבצע כל פשע מלחמה אפשרי.
במצב שכזה, הכלל המוסרי הוא חד ובהיר: חיי אזרחינו וחיילינו קודמים לחיי אזרחי האויב. לא נסכן את חיילינו בגלל רשעות אויבינו, המפקירים באופן מכוון את חיי אזרחיהם. וכניסוחו של הרב שאול ישראלי: "אם ישנה אפשרות להזהיר את הנקיים מפשע שיסתלקו מהמקום, יש לעשות זאת… ואין שום חובה להימנע מפעולות תגמול מחמת חשש שייפגעו בזה חפים מפשע, כי לא אנו הגורמים, כי אם הם עצמם, ואנחנו נקיים". דבריו מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר באוכלוסייה תומכת טרור, שעודדה את הטבח ושמחה בו.
אפילו פרופ' אסא כשר כתב במאמר בעקבות מבצע עופרת יצוקה: "צריכה המדינה להעדיף את חיי חייליה על פני שכניו של הטרוריסט… לא זו בלבד שאין היא מחויבת לסכן את חיי חייליה… אלא שאסור לה לעשות זאת רק כדי להקטין את הסכנה לפגיעה בשכניו של הטרוריסט".
ומה בנוגע לדין הבינלאומי?
דברים אלו מתיישבים גם עם הדין הבינלאומי הקובע: "ההגנה שזכאים לה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם הם משמשים, מחוץ לתפקידיהם ההומניטריים, לעשיית מעשים המזיקים…" (אמנת ז'נבה הרביעית סעיף 19). מבני ציבור בעזה וביו"ש משמשים דרך קבע למפקדות טרור. במצב שכזה מוסרי וחוקי לתקוף אותם מהאוויר, ולא נכון להכניס לשם את חיילינו ולסכנם.
האם במלחמות בין מדינות ערב יש שימוש במגנים אנושיים? לא, משום שהם יודעים שזה לא יועיל. ממילא מתברר שההתחשבות היתרה וההחמרה על הדין הבינלאומי היא פשע מוסרי לא רק כלפי חיילינו, אלא גם מחמירה את עצם התופעה של אזרחים ומבנים ציבוריים המשמשים כמגינים לבסיסי טרור.
ערכים ומלחמה
כמענה לדבריו של אביב כוכבי נאמר באופן ברור: אנחנו אכן נלחמים בשם ערכים ולא זונחים אותם. אך אותה יד המחזיקה בערכים, היא גם היד שנלחמת על מנת לנצח. המגמה של עם ישראל היא להביא טוב לעולם, ולשם כך צריך להילחם באופן נחרץ ברוע העולמי. אם השיטה המוסרית של צה"ל הובילה להתעצמות ארגוני הטרור, לסירוס היכולת להכריע אותם ולטבח שמחת תורה, הרשו לי לפקפק במוסריותה. מדובר בטהרנות מוסרית שאולי מצטלמת טוב בהתחלה, אך מובילה בסופו של דבר לעולם רע יותר.
ישנו מדרש מופלא שמסביר שהבל היה חזק יותר מקין, ולכן כאשר קין רדף אחריו בניסיון להרוג אותו, הבל גבר עליו והצליח להפיל ולהכניע אותו. אבל אז קין התוקפן השתמש לפתע בטיעון מוסרי המכוון ישר למצפונו של הבל: "שְׁנֵינוּ בָּעוֹלָם, מָה אַתְּ הוֹלֵךְ וְאוֹמֵר לְאַבָּא? נִתְמַלֵּא עָלָיו (הבל) רַחֲמִים, מִיַּד עָמַד עָלָיו (קין) וַהֲרָגוֹ" (בראשית רבה כב).
כך הרוע החמאסי יודע ללחוץ בדיוק בנקודות התורפה המוסריות שמפעילות אותנו. היענות לכך בהתעלמות מההשלכות ההרסניות כלפי אזרחינו וחיילינו וכלפי עתיד העולם, היא עוול מוסרי נורא.
הצורך בשינוי וריענון ההנהגה הצבאית אינו רק עניין מבצעי, הוא בראש ובראשונה החלפת הקונספציה המוסרית. מדובר בעניין של חיים ומוות, לא פחות מכך.
עקרונות מוסר המלחמה היהודי מתיישבים עם השכל הישר והדין הבינלאומי, ובעיקר מוכחים במבחן המציאות. אי־ישומם במלחמה הנוכחית מסכן את חיילינו, פוגע במוטיבציה שלהם, ומביא לפגיעה דרסטית ביכולתנו לנצח ולהביס את אויבינו. הרמטכ"ל הבא חייב להביא רוח אחרת לחלוטין מזו שהנחתה את צה"ל בשנים האחרונות, רק כך נוכל בעזרת ה' באמת לנצח.