חשבתם על זה פעם שהלב של העולם, דווקא הוא, מתגלה בעולם כסימבול של אבן?
"דברו על לב ירושלים" אומר הנביא, ואיזהו ליבה של ירושלים? הר הבית, ובליבו? אבן השתיה… אבן!
מה אומר לכם? אותי זה מעורר למחשבה.
הידעתם שמתחת לאותה כיפה זהובה אין שום מסגד, אין שם אפילו רצפה נורמלית. יש רק מסלול שהולך סביב המבנה מבפנים לאורך הקירות עם מעקה שמאחוריו ניתן לצפות למטה, אל אותה האבן הגדולה, אבן השתיה, זו שממנה הושתת העולם כולו…
למה אבן? זה יכול היה להיות כל דבר אחר. חי, צומח או דומם אחר, משהו מאיר יותר, משהו רוחני. אבל לא, בכלל לא… אבן.
תקשיבו, זה ממש שיגע אותי באותו יום בו זכיתי להלך לי מרחק מטרים ספורים ממנה, עד המקום אליו מותרת אני להגיע כל עוד אין לנו עפר פרה אדומה… (דווקא פרה ודווקא אדומה? טוב, נחזור לאבן..).
הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא עצם העובדה שאם אבן, שהיא סמל לחוסר תזוזה, שהיא מצבה, מוות, חוסר שינוי והתקדמות, אם היא יכולה להיות לב – אז הכל יכול. כל המציאות הזו יכולה לפעום בצורה שונה ממה שהעלנו על דעתנו.
זה זרק אותי לדבר תורה עתיק שזכיתי לשמע מהרב גד מבת עין. הוא אמר שבתיבת נח היה "צהר", כדברי הכתוב. מהו צהר? יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה שהאירה. הרב גד אמר שהלימוד הגדול מאלו שאומרים שהייתה זו אבן טובה, הוא שאם אבן יכולה להאיר – כולנו יכולים ואין תירוץ לאף אחד. כך גם כאן, בנוגע ללב האבן, שכבר אמרו וכיוונו לדעת גדולים כי יש אבנים עם לב אדם.
עוד דבר שזכיתי לשמוע עוד בילדותי לגבי אבנים, הוא שהתיקון שלהן קשה מכל. שהרי מי שתיקונו בפרי, יהיה כאן בעולם הזה כמה שבועות-חודשים ויסיים את תפקידו, ויש מצב שיתקצר תיקונו משיבוא מאן דהוא ויברך עליו. בעל חיים – קצת יותר שנים. גם האדם עם קושי בחירתו, עדיין מוקצב לו איזה זמן כאן בעולם הזה. אבל אבן? אבן זה כבר עסק רציני… אלא אם כן יגיע צדיק כמו יעקב ויניח עליה את ראשו… (אגב, עכשיו ניתן להבין למה האבנים רבו: עלי יניח הצדיק את ראשו… לא, עלי… ברור, זה מקצר תהליכי נצח). אז קודם כל, תזכרו אותן ושבו מדי פעם על איזו אבן לברכת המזון או משהו. ושנית, אל תגידו שזה עובד רק אצל צדיקים, כי "ועמך כולם צדיקים" כאלו.
אב"ן – ראשי תיבות: אבא בן נכד. הכותל חיכה לנו שנים, דורות שלמים הוא היווה תחליף בינתיימי לגעגועים להר. אבנים מקשיבות לו לכותל, אך אסור לנו לשכוח את אבן האם, אותה האבן שעדיין מחכה להיגאל, להיות מושא משאלותינו. כן, זה קורה שאבנים הופכות רוחניות ופועמות ומפעימות… זה קורה כשהרצון האנושי מכניס אמונתו בפנימיותן, בחיותן, וחי את געגועיו וכמיהתו לתפארתן.
