שלום חברים! השבוע אותו אנחנו מסיימים הוא הזמן של תיקון מידת הנצח. את מידת הנצח אפשר להבין באופן כזה, שהיא נותנת כוח לטוב שבנו להישאר נצחי, אבל אפשר להבין אותה גם ככזו שנותנת כוח לנצח את המניעות.
בדרך כלל, ניצחון על אדם אחר שייך לכיוונים שליליים, והוא מונע מדחיפה של אגו ואינטרסים. לעומת זאת, ניצחון על המניעות והיצרים שבתוכי שייך למידת הנצח שבקדושה. כשאני אומר מניעות, הכוונה היא לכך שבכל פעם שיהודי רוצה לעשות מעשה טוב וראוי למען נשמתו – עולים בדרכו קשיים גדולים. הקשיים מעמידים את היהודי בפני בחירה באחת משתי אפשרויות – או לוותר על מחשבתו הטובה ולהימנע מהשינויים המבורכים, או להשתמש במידת הנצח ולהתגבר על אותן מניעות ולהמשיך בדרך העולה.
סבא ונכד
השבוע, בי' אייר – נצח שבנצח, חל היארצייט של ר' דוד מטולנא זיע"א. הוא היה בנו של ר' מרדכי מצ'רנוביל, והמייסד של חסידות טאלנא. הוא היה ממש אחד מגדולי הצדיקים באוקראינה. כמובן אנחנו לא יודעים לאמוד את גדולת הצדיקים, אבל ידוע שהוא פעל אצל רבבות מקהלות עמך ישראל. הוא נהג לעבור בין העיירות, ולהעניק ליהודים בכל מקום עידוד נחמה ואמונה.
אחרי שבנו שנועד להמשיך את דרכו נפטר בחייו, הוא רצה להראות לכל החסידים שהוא מייעד את נכדו – מנחם נחום – ליורשו בהנהגת החסידות. כשהנכד הגיע למצוות, הוא הזמין את כל ציבור החסידים לעלייה לתורה של נכדו, בשבת פרשת אחרי מות. למרות שכל השנים הוא נמנע מלעלות לתורה בפרשה זו, בפעם הזו הוא כן קיבל עלייה, ובאמת אחרי שעות ספורות הוא נסתלק לבית עולמו. הנכד, ר' נחומצ'ה, התמנה לאדמו"ר בתור 'ינוקא', ובהמשך הצליח מאוד בכל דרכיו.
כעבור שנים רבות, הגיע השעה שהמצב הכלכלי באוקראינה וברוסיה החל להידרדר מאוד, ולא הייתה לו יכולת להחזיק את החצר של טאלנא שהייתה בעברה חצר עשירה ומפוארת. הייתה שם הכנסת אורחים מיוחדת, וכל שבת באו הרבה יהודים והתארחו על שולחנו של הרבי. היו לחסידות הוצאות אדירות, ובגלל המצב הוא הגיע למסקנה שצריך לדלל את המנגנון ולפטר חלק מהעובדים…
אתם יכולים לתאר לעצמכם שמדובר במהלך כואב, כפי שיש קושי כזה לכל בעל עסק שצריך לפטר את אנשיו הנאמנים. קל להתחבר לחוויה הזאת של אדם שהאילוצים מחייבים אותו לפטר אנשים שעובדים אצלו שנים, ונותנים ממש את חייהם לטובת העסק. בכל אופן, למרות שחלק מתנאי ההעסקה הם שאפשר גם לפטר את העובד בעת הצורך, לפעמים קורה שהמנגנון נעשה חזק יותר מבעל המנגנון.
אתם יודעים, לא פעם יש בחיינו דברים שבאו לעולם כדי להקל עלינו ולשרת אותנו, ובמקום שהם ישרתו אותנו – אנחנו הופכים להיות משרתים של המשרתים. הרעיון הזה בוודאי נכון ביחס לטכנולוגיות שמציפות אותנו, ואנשים לא כל כך יודעים להשתמש בהן בצורה מאוזנת. הזעקה של גדולי ישראל כיום נגד הדברים הללו, נובעת מכך שהם רואים איך אנשים הופכים למשרתים של המשרתים, ויורדים לרמה שלהם.
בכל אופן, אם נחזור לבעיה של ר' נחומצ'ה מטולנא, שהיה צריך לפטר עובדים – הוא נוכח לדעת שכמה מאנשי החצר, בעלי ותק וחזקה, לא מסכימים בשום אופן להתפטר. המצב הזה מאוד כאב לו, ומכיוון שהוא ידע שאין ברירה, כי התרומות ירדו מאד – אז הופיעו ניצני הקומוניזם, היו הרבה פרעות באוקראינה ורוסיה ורוב הגבירים נאלצו להפסיק לתרום – הוא החליט לעשות מעשה. כשהוא הבין שהמנגנון אותו הוא הקים ועמד בראשו הפך להיות בעוכריו, הוא הגה פתרון יצירתי, ויום אחד הוא פשוט עבר לעיירה אחרת – לטולטשין. את כל הגבאים והעובדים בעלי החזקה הוא השאיר באותו מקום, ובלי לריב עם אף אחד, הוא ובני ביתו עברו למקום אחר…
עוזב, לא עוזב
באופן אישי, מאוד התפעלתי מהסיפור הזה. מפעים לחשוב על כך, איך שהרבי ידע לראות מה הכי חשוב לו כרגע – המרחב הנפשי והיכולת לפעול קדימה – והוא פשוט משחרר את כל האחיזה שלו באותם דברים שהוא השקיע בהם שנים על גבי שנים. אלה היו מערכות שהוא בנה ועמד בראשן, והכי טבעי היה שהוא יישאר וינסה בכוח להשליט את מרותו. במקום זה, הוא ידע לשחרר.
נראה לי שכל אחד מאתנו צריך לשבת עם עצמו ולחשוב, מה ראוי לו לשחרר. אם אלה עיסוקים או אולי חפצים שאדם לא מסוגל למכור אותם, צריך ללמוד לשחרר ולהמשיך הלאה. מובן שעזיבה צריכה להיעשות בחכמה – לפעמים היא צריכה להיות בצורה אחראית מסודרת ומדורגת, אבל לפעמים כשזה בבחינת הצלת חיים, אין ברירה אלא להניח הכל בבת אחת. כך ר' נחומצ'ה הבין, שהמרחב שלו כדי להתפתח ולפעול כמנהיג אמיתי, הוא החשוב יותר מכל.
אמנם לא כל אחד הוא רבי, והסיפור הזה הוא מלפני מאה שנה ויותר, אבל הוא ודאי יכול ללמד אותנו איך להתייחס לדברים שפעם הועילו לנו, אבל התחילו לשעבד אותנו בשלב מסוים.
יהי רצון שנזכה לדעת איך ומתי לשחרר, ומה האיזון הנכון בזמן נתון. גם ביחס לסיפור הזה עצמו צריך איזון – לדעת מתי לפעול בהשראתו, ומתי לשמוע אותו כסיפור חסידי נאה שאין לו השלכה מעשית לגבינו. לחיים!
