פורים מתקרב, ואני מרגישה בתוכי את ההתרגשות. בוכה בתפילת שחרית של יום חופשי ללא סיבה, ואז נזכרת שעוד יומיים פורים. יש סיבה.
איזה חג מטורף זה פורים. הכל נכנס לתוכו, הכל מקופל שם. מותר לצחוק ולבכות, מותר לאהוב ולהתגעגע, כמה שרוצים. מותר לכאוב עד ששורף, ולהיזכר שאתה זה שמחולל את הכל.
בצהרי תענית אסתר אני רואה את דוד מבואס.
"מה קורה?"
"לא יודע. לא בא לי בטוב הפורים הזה, לא יודע עם מי להיות".
"למה שלא תיסע לחברים שלך מהאקסטרני"?
"עזבי, לא הולך ששותה איתם. איך שאני שותה אני נהיה טאטלה, וכשהם שותים יוצאים מהם דיבורים סוטים".
שקט.
"בעצם פתאום אני מבין מה מציק לי. אני מדמיין עכשיו את החברים מהישיבה הקטנה מתכוננים לפורים. איפה הם ואיפה אני?"
אני רואה אותו מסובך מבפנים. לא מצליחה לזהות מה מתחולל בו, איפה הבלאגן ועל מה. מה הוא רוצה ומה לא הולך לו. לא מבינה.
לקראת סיום תענית אסתר אני נוסעת לאולפנה, העברתי שם שיעור סמוך לקריאת מגילה, ברוך השם היה טוב. קריאת מגילה, הפעם זכרתי לקחת טישו, תמיד אני בוכה בה. בכי כזה שמבין שהוא לא מבין, איך אתה מסתתר בתוך הכל. אתה זה שנמצא בתוך מסדרונות הארמון, במשתאות, בתככים, במה שאנחנו מבינים ובמה שלא.
סעודה ומסיבת פורים, הרקדה מטורפת. היה נפלא, ריקודים על טהרת הקודש, אפס טרנסים. חיבוקים, ברכות, בכיות. המון תלמידות באו וביקשו ברכה, וגם הרבה פתחו. איזה חג זה פורים, נפתח כל מה שבמשך השנה סגור.
האמת? התרגשתי מאוד – עוד אחת ועוד אחת שיתפו שפתחתי להן את השביל לעבודת השם, שהתאהבו מחדש בתורה, שקיבלו השקפה של תורת חיים, כזו שיורדת לכל מקום במציאות, קשורה, מחיה, מבינה ומרימה.
באמת זכות גדולה. תודה ה'. אבל בתוך ליבי אני חושבת לעצמי – משהו פה לא מסתדר לי. איך זה שהן אומרות ככה, והבנים שלי במקום כל כך אחר?
חוזרת הביתה, מגלה את דוד מבוסם חזק. בעלי הצדיק לא ויתר לו. למרות שדוד היה שקוע בבאסה רצינית, עמוק בתוך הסמארטפון, בעלי שם מוזיקה, רקד, שתה והדביק את דוד להצטרף אליו. עשו הרבה לחיים.
למחרת אליה חזר מהישיבה וצלל לתוך הבלאגן, או יותר נכון יצר אותו. שם טרנסים חזקים, התחיל לרקוד. כמה שאני רגישה לטרנסים. איך הפער הזה, עם הבנות באולפנה שאנחנו עפות עם שירים נקיים, ובבית שלי טרנסים כבדים? לא מצליחה להכיל את הפער המביך הזה. האם אני משקרת למישהו? לעצמי? למה בתוך ביתי אני לא מצליחה מה שבחוץ הולך?
אני מסתכלת על שניהם, עשו תסרוקת עם השיער שמגדלים. צמות, קוקים. אליה שותה ומשפריץ את כל השטויות שעשה, דוד הולך ומסתגר. רואה בעיניים כמה קשה לו. הלוואי, הלוואי ויכולתי לעזור להם.
עומדת מול הבלאגן שלהם, הכאבים הלא מובנים שלהם, חסרת אונים. רק בכי נשאר לי, וההבנה ששוב אני צריכה להיכנע. להיכנע למסלול שה' תפר להם, להיכנע למקומות שאני לא מבינה.
כמה שקשה לי להיכנע. משהו בי לא מוכן לשחרר, ואני ממשיכה לכאוב, להתפתל, להתפלל, להילחם. אבל מול מי אני נלחמת? איך מחזיקים באותה נשימה גם את השחרור וגם את התפילה?
לסעודת פורים אנחנו מגיעים לחברים טובים שלנו. אני רואה את דוד מנסה להיכנס לזה ולא מצליח. שותה קצת, בוכה קצת. רואה את הכאב בעיניים שלו, וכואב גם לי. הוא יוצא החוצה, ואחריו בעלי. רואה מרחוק את החיבוק האמיץ שלהם, את הבכי. אליה יוצא לחפש אותם, ומצטרף לחיבוק שנהיה משולש.
אלוקים, אלוקים, איזה נשמות גדולות שתלת כאן בעולם הזה, בדור הזה. מה שהן עוברות.
אני מבינה שזה הרבה הרבה מעל ההשגה שלי. אני כל כך רוצה להיכנע. להניח את המפתחות על השולחן שלך ולמסור לך את האירוע, להצליח באמת לשחרר. אני ממש לא טובה בזה, כידוע, ועוד אף אחד לא הסביר לי איך עושים את זה במקביל, עם הרצונות, התפילות וההשתוקקויות לטוב גלוי.
כל הנשים היקרות בסעודה רואות את המצב, ואחת אחת מגיעות אליי לברך – שתזכו לנחת יהודית אמיתית, שהכל יתהפך לכם לטובה, שהילדים ימצאו שלום בלב.
בהתחלה משהו בתוכי הודף – אפשר כבר די? אתן יכולות לא לדרוך על יבלות בבקשה? אבל אט אט אני מוצאת את עצמי נכנעת לברכות שלהן, עוצמת עיניים, עונה אמן, אמן, אמן, על כל ברכה שלהן. והדמעות התחילו, בהתחלה בעדינות, ואחר כך בשצף קצף. כמה דמעות יש בי? מתנועעת בתפילה, בבכי, מתוך לחישות ה'אמן', ומוצאת שם קרבת ה' גדולה.
אליה הנסיך קולט אותי מתייפחת ומנסה להגיע אליי, קורא לי שוב ושוב, אבל אני לא מסוגלת לזוז. הוא מבקש מהנשים לשים לידי את התינוקי המתוק שלנו – "הוא ישמח אותה, בטוח. שימו אותו לידה". איזה נסיך הוא אליה, איזה נסיך.
פורס מפה ומקדש, אבל דוד כבר לא איתנו. שבת הייתה לו קשה מאוד. אני חושבת שהוא כבר לא לגמרי שומר עליה, הלוואי שהיא תמשיך לשמור עליו.
במוצאי שבת אני מוצאת את עצמי נודדת הרחק, להרקדה ירושלמית של שושן פורים. פוגשת שם את מיטב תלמידותיי, אהובות כל כך. מחליטה לשים בצד את הבושה, הפסון, המסכה, לשים בצד את ההצגה, ואחרי שאני מברכת אותן כבקשתן, אני מבקשת מאחת, ועוד אחת ועוד אחת להתפלל על הבנים שלי. התפילות שלי מוגבלות וידי קצרה מהושיע, אבל שערי תפילה לעולם לא ננעלים. אני צריכה גם את התפילות שלהן.
אני מתפללת אליך ה':
אם מצאתי חן בעיניך, קח את כל זכויותיי מלימוד התורה של שנים רבות ותלמידות רבות, ותרכז אותן עבור הבנים שלי. שימצאו שלום בליבם. שימצאו אותך בתוכם. שיגלו תורה של חיים, וחיים של תורה. שיגלו כמה שזה טבעי להם, ומתוק.
מתפללת שתחזיק איתי את הקצוות – את הביטחון בטוב הגמור שבתוכם, שבמסע שלהם, וגם את התפילות, ההשתוקקויות לטוב נגלה ופשוט.
ומכניסה בתפילה שלי גם תפילה על בנך בכורך שלך, אבא. בנך בכורך ישראל.
