יצחק אבינו הוא 'בן הרב' הראשון. להיות בן של רב מגיע עם הרבה יתרונות – זה להיוולד לתוך בית בו כבר יש שפה של תורה; השאיפה לצמוח בקודש היא משהו שמדובר עליה בפירוש; זה להיות עד לעשייה רבה עם אפשרות זמינה להיות שותף לעשייה הזאת. במקרה של יצחק אבינו זה עוד יותר קיצוני – בדור בו כל העולם היה אלילי, יצחק גדל במרחב אמוני סטרילי, בו האמונה בא־ל אחד ובמוסריות אבסולוטית הן הדבר היחיד שהכיר, והוריו שילמו מחיר כבד כדי לשמור על הסטריליות הזאת בגירוש ישמעאל.
'להיות יצחק' גם מגיע עם אתגרים – הוא שונה מהסביבה החיצונית ולא בגלל בחירה שלו. הגיוני שגם היה עליו עול של ציפייה שהוא יהיה זה שימשיך את דרכו של אביו, ויישא אל עבר העתיד את כל ההבטחות והתוכניות שה' רקם למען האנושות. עול שיכול להיות קצת כבד לנער. זה יכול גם לטשטש את הזהות הרוחנית שלו – האם כל עניינו של יצחק הוא להיות המשך של אביו? לחפור את אותן הבארות? להשתמש באותן השיטות? בגדול להיות הקרבן שאברהם נצטווה להקריב?
הבעל שם טוב הקדוש מבהיר שיצחק, וכן גם יעקב, לא נועדו להיות המשך עיוור של אברהם. אלא האתגר שלהם היה להפנים את הדרך העקרונית של הליכה יד ביד עם ה', רק באופן שאישיותם תעצב באופן עצמאי:
"אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק". פירש הבעל שם טוב, דלכך אנו אומרים 'אלהי אברהם ואלהי יצחק ואלהי יעקב'. ואין אנו אומרים אלהי אברהם יצחק ויעקב. להורות שאל יסמוך האדם על חקירת ועבודת אביו. וכן יצחק ויעקב לא סמכו עצמם על חקירת ועבודת אברהם אבינו, רק חקרו בעצמם אחדות הבורא ועבודתו, לכן אנו אומרים 'אלהי' בכל אחד ואחד.
מסתבר שכדי להמשיך לפלס את הדרך שאברהם חנך, יש משהו יותר טוב מהתבטלות, או מחזרה עיוורת על אותם המעשים. יש אפשרות של עיבוי של הדרך. להמשיך ללכת בדרך, אבל באופנים אחרים, בהרחבה של הדרך. ה' ברא לאברהם נשמה ייחודית שייעודה הייתה להתחיל לקרוא בשם ה' – א־ל עולם. להמציא מחדש זיכרון שיש א־ל אחד שהוא השורש של כל בריה וכל אדם. להמציא מושג של חסד, שרכוש או יכולות שיש לי נועדו גם לעשות טוב למישהו אחר, כי גם מישהו אחר נברא על ידי אותו הא־ל. אברהם האכיל את באי אוהלו, ובתגובה לפליאה שלהם על כך שמישהו יעניק להם משהו שלא שייך להם, הוא עורר אותם לברך, לזכור שבעומק הכל מגיע מאת אותו הא־ל האחד, שגם הם יכולים להעניק לאחרים ובכך לזכור שכולם ברואי ה'.
יצחק נולד לתוך כל זה. לתוך החסד, העשייה, האירוח. לתוך היציאה החוצה, העשייה למען האחר, הרעש, הבלגאן, האפייה החפוזה, הריצה לקראת האורחים, שטיפות הכלים וטאטוא רצפת האוהל אחרי עוד יום של אורחים סקרנים ונפשות שנעשו. והנשמה שלו אחרת. מכירה שכל דברי אביו אברהם כנים ושהדרך שלו ישרה. אבל יש להם אצלו תהודה שונה.
…הנה ידוע שהאבות הם חג"ת [חסד גבורה תפארת]. שאברהם היה מדתו חסד, שהיה גומל חסד ואוהב את הבריות ומקרבן לאמונת השם יתברך ולעבודתו, כי מדת חסד הוא אהבה כידוע. ומתוך שהיה דבוק במדה זאת מאוד, הכיר והשיג את בורא שיש מנהיג ואלוהי בעולם. והנה יצחק הגם שקיבל ולמד מאברהם אביו שיש אלוהי בעולם, עם כל זה רצה לידע להשיג מעצמו ידיעת הבורא, כמו שאמר הכתוב (דברי הימים א כ״ח:ט׳) "דע את אלהי אביך", ולא שיהיה אצלו בקבלה לבד, מצות אנשים מלומדה. ולכן התדבק את עצמו במדת היראה, ומכח זהירותו הכיר והשיג השם יתברך בעצמו, לבד ממה שהיה לו בקבלה מאביו. והנה יעקב ראה … לכן התדבק במדת התפארת…
יצחק קיבל מאביו את עצם האמונה. אבל פילס בה דרך נוספת. לא של רעש, של חסד, של עשיית נפשות בחוץ וקריאה בשם ה' א־ל עולם. אלא דרך של יראה. של פחד יצחק. יש בדרכו גם אהבה – אהבה שמופנית לאשתו, לבנו, הוא האב שהכי 'אוהב' בתנ"ך – והכל במרחב הביתי. אברהם מתפלל על אומות העולם שלא ייכחדו. יצחק יוצא לבד, לשוח בשדה. הוא עותר לה' לנוכח אשתו, על אשתו. הוא מצחק עם אשתו. מכל האבות הוא האב שעולמו הפנימי הכי עלום ונסתר. לא ברור אם צוחקים בגללו, או עליו, או שבפנים הוא ער להכל וצוחק מהכל. יש לו דרך ייחודית. דרך שלא סותרת את הדרך של אביו, אלא יונקת ממנו, כדי להרחיב את הדרך למשהו אחר.
אף אנחנו, כל אחד מאיתנו, מפלסים לנו דרך רוחנית, בעקבות אברהם אבינו ובעקבות יצחק אבינו. מה הדרך שלנו? מה היחס בינה ובין הדרך שהלכו קודמינו? המוצא הרוחני שלנו קשור גם לבית שגדלנו בו. גם לחברה שגדלנו בה. גם לדור שאנחנו שייכים אליו. מכל העושר הרוחני שיש במוצא שלנו כדאי לינוק, ולראות איך אני מרחיב את הדרך הזאת. מה הזהות שלי, כהמשך של כל זה אבל לא המשך ישיר. מה היה בבית, בעבר, שמלא ברכה עבורך. מה היה שם טוב אבל לך יש כיוון אחר. איזה דברים נפשך מבקשת שלא היו שם. שאולי את הכוח תקבל משם אבל זה יתועל לכיוון חדש. מה גילית בחוץ שהאיר את עיניך. ההרכבה בין כל היופי שבעבר שלך ובין כל הברכה שבהווה שלך ייצור את מי שתהיה בעתיד שלך. כדאי להוציא דף ולרשום עליו, לשרטט מאין באת, ולאן אתה בוחר ללכת מהיום. שלמות הדרך, כמו גם שלמות של אמונה, היא יצירת דרך בה אני מזדהה עם מה שהגעתי ממנו. מגלה מה נשמתי מבקשת להוסיף, ומשלבת באומנות בין זה ובין זה.
…מי ששני המדות בידו, אין לו למעלה ממנו. דהיינו – שסומך על אבותיו הקדמונים בחוזק, וגם כן באה לו על ידי שחקר בעצמו – זו הוא אמונה שלימה וטובה, ולזה אנו אומרים 'אלהינו ואלהי אבותינו'.




