בקשר בין ה' ובין עמו, וגם בינו בין עולמו, בית המקדש הוא מעין תחנה מרכזית. אחד מתפקידיו הרבים זה היותו אוהל מועד, המקום בו ה' מדבר עם משה. וזה מתחיל בפרשה שלנו, כפי שכותב רבינו הרמב"ן בפסוק הראשון:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד: …וְכֵן יִהְיוּ כֻּלָּם מִכָּאן וָאֵילָךְ בְּאֹהֶל מוֹעֵד. כִּי מֵעֵת שֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן וַיִּקְרָא אֵלָיו הַשֵּׁם מֵאֹהֶל מוֹעֵד, לֹא נִדְבַּר לוֹ אֶלָּא מִשָּׁם.

מעכשיו זה בלעדי. אבל מה היה עד כה? לכאורה ה' מצא דרך לדבר עם משה, בסנה, במצרים, מול ים סוף ובהר סיני. ה' נמצא בכל מקום, גם במובן הנבואי. אז מה התועלת בהצטמצמות לאוהל מועד?

במדרש רבה (א, ג): וכיון שעמד אוהל מועד, אמר "יפה הוא הצניעות!", שנאמר (מיכה ו, ח) והצנע לכת עם אלקיך וכו':

משה נעמד באוהל מועד, ושומע את קולו של ה'. יש סיכוי שזה היה אותו הקול שהוא כבר שמע פעמים רבות. אבל מה שהשתנה עכשיו זה שהדיבור היה במקום סגור, מקום פרטי, באוהל שמראש נועד להתוועדות שלהם יחד בצניעות. זה מעין 'חדר ייחוד', שהערך העיקרי שלו (גם בהקשר ההלכתי של חדר ייחוד בחתונה) הוא ההימצאות יחד בצניעות, בלי שאחרים מסתכלים, מתערבים בדיבורים או במבטים. ומשה נפעם – כמה זה יפה! כמה זה שקט ומדויק.

יש סוג של יופי שהוא פונה החוצה, שהוא עסוק בלהראות ולהבליט ולמשוך תשומת לב. ויש יופי שהוא מהותי וצנוע, שהוא החן העצמי שיש למשהו. הזוהר של הדבר בעצמו. גם עבודת ה' היא דבר יפה. יש את היופי שנראה בעיני אחרים הנפעמים מעבודת ה', ויש את היופי האינהרנטי של עצם הקשר הנבנה עם ה'. משה רבינו, העניו מכל אדם, אינו חשוד על גאווה על כך שה' מדבר איתו. ועדיין, באופן המותאם למדרגה של משה, כנראה שכל המבטים וההערות וה'פששש' שהיו מסביב גרעו במידה מסיימת מהטוהר של הדיבור האלוקי איתו.

גם במדרגה שלנו אנחנו מכירים את זה. אנחנו רוצים להיעמד בתפילה בלב מכוון בבית כנסת או לברך בכוונה ובקול, ואנחנו יודעים ששומעים אותנו או שיכולים לשמוע אותנו, וחלק מהקשב שלנו אוזל ל'האם אני נראה צדיק?' או 'האם אני נראה רוחני?' או 'שמעו שאני מקפיד על כשרות מהודרת? יודעים שאני רציני?' לכן בשונה אבל בדומה למשה רבינו, אנחנו יכולים להתרפק על עבודת ה' בצניעות, כשכל הקולות האלה כמעט ומתאדים. כשכולם כבר עזבו את בית המדרש ואני צולל לתוך סוגיה בהתמסרות ובלי לקוות שמישהו יראה כמה אני תלמיד חכם, או כשאני קם בבוקר ואף אחד אחר עוד לא התעורר ואני פשוט אומר ברכת אשר יצר עם כל הלב, משקיע זמן ונפעם על כמה שה' מפליא לעשות. המרחב היפה הזה, של הליכה בצניעות בנושאים שהם 'עׅם אלוקיך', הוא גם מהווה לנו עוגן לכלל עבודת ה':

שמעתי מה שכתב רמ"א (או"ח א') וזה לשונו, "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגין עליו בעבודת השם יתברך, גם בהצנע לכת…" – דרצונו לומר דקאי אדלעיל: אימתי לא יתבושש מפני בני אדם? כשעושה כן גם בהצנע לכת. ודברי פי חכם חן. והכלל שיהיה תורתו ועבודתו באמת ואמונה, פיו ולבו שוין, בין כשהוא עם בני אדם ובין כשהוא בהצנע לכת:

הרמ"א הראשון בשו"ע עוסק בתודעת האדם המתהלך בעולם כשה' לנגדו. והמרחב בו האדם הכי מסוגל לגלות את המצב של הקשר שלו עם ה' זה כשהוא לבד. איך הוא מתפלל לבד? איך הוא אוכל לבד? למשל, מעולה לעבוד על אכילה מדוייקת, על עדינות והוקרה בשעת הסעודה לא־ל הזן והמפרנס אותנו. אבל אם מול אחרים אני נורא עדין ובבית אני מוריד מגשי פיצה בקצב מבהיל, זאת קריאה לתעדף את העבודה בבית. יש סיכוי טוב שמה שקורה בחוץ הוא אמנם קריאת כיוון לתדמית שאני רוצה לבנות לעצמי בעיני אחרים, וכנראה זה משקף גם את הרצון הפנימי שלי, אבל עדיף לעבוד על המהות הפנימית, כשאני לבדי, ולא על התהודה החיצונית שלה.

גם כשאני לא לבד לגמרי, יש בעבודת ה' חילוק עצום בין היחס שלי לבני משפחה, הורים, אחים, ילדים, אנשים שאני לא מרגיש שאני צריך לחזר אחריהם או שאני תלוי ברושם שאני מצליח לעשות עליהם, לבין כל העולם בחוץ, העולם שלכבודו אני עוצר מול מראה ומוודא שאני נראה טוב. העוגן בעבודת ה' הוא לראות איך אני מקיים את 'ואהבת לרעך כמוך' עם הקרובים אלי. כי אם אני מצליח לקלוט (שה' יעזור לנו לקלוט!) שבחוץ כולם יודעים כמה אני מאיר פנים ובעל מידות טובות, ובבית שלי רואים אותי כאדם עייף עם פתיל קצר – כדאי שאמקד את עבודת ה' שלי במקום הנכון והאמיתי. כנראה יש לי מסכה שאני לובש בחוץ, ועדיף לעבוד על הפנים שלי. להתחיל מהלבד, מהיחסים בבית, ושהאדם שאני הופך להיות יקרין גם החוצה.

מי נהיה לנו צדיק?

ה' ברא לנו עזרים. הרבה מהמעגל האנושי הקרוב אלינו רוצה בטובתנו, והוא מסמן לנו כשהלכנו רחוק מידי בשאיפה להיות סופר אמיתיים וכנים, ואומר לנו כשפשוט צריך להיות נורמלי – להתקלח, להיות מנומס גם אם זה לא בא לי, לכבד גם את מי שפחות עמוק ורוחני ממני. קורה גם שאנו פוגשים אנשים שמשום מה החליטו שתפקידם ללעוג למי שמנסה לעבוד את ה'. יש המון מניעים אפשריים לאדם כזה, הרבה קשור לפחד והחמצה אישית, מה שבטוח שלא כדאי להיות אדם כזה שלועג למישהו אחר, לא בדיבור ולא בקריצת עין, לא בפניו ולא מאחורי גבו. 'הופה, מי נהיה צדיק?', 'יש לך את זה עם יותר אויויוי?'. שהשם ירחיק אותנו מזה. אבל מחדש הבעל שם טוב הקדוש שאם קורה לאדם שמלעיגים עליו, הוא יכול להשתמש בזה לבחון את עצמו – האם את התנועות האלה, או את הדיבור הזה, הוא היה עושה גם לבד? אם כן, אזי הצחוק לא רלוונטי אליו, וזה כמו אדם שרואה מיליארדר שהוא לא מכיר עם בגדים פשוטים וצוחק עליו שהוא עני. ואם בבית הוא באמת לא היה עושה כך – אז הצחוק הזה יכול לעורר אותו לשוב אל עצמו.

יש כאן ספקטרום, וצריך להתהלך בעולם בצורה בריאה. כלומר, לא טוב שאדם יתייסר על כל משפט ויהסס לפני כל תנועה בבדיקה אובססיבית האם זה אמיתי או לא. תמיד יהיו אחוזים מסוימים מהכוונה שלנו שלא יהיו טהורים לגמרי, ורק במקרים של פער גדול מאוד בין איך שהאדם מתנהג בחוץ ואיך שהוא מתנהג בביתו צריכה להישמע התרעה. מאידך, כן טוב לשאוף לאחוזים גבוהים של כנות. שיהיה לנו מצפן פנימי, ושנשאף ליופי וזוהר פנימיים. שחלילה לא נבלה את ימינו במרדף בלתי נגמר אחרי לייקים ומחיאות כפיים, שבאמת לא כל כך ברור איזה אור יש בקצה המנהרה ההיא, מה קורה אחרי שכולם סימנו לי לייק וכולם מחאו לי כפיים. אלא העוגן שלנו יהיה ההוויה האמיתית שלנו לנגד ה', ונבחן את המהות שלנו בהיותנו לבד באוהל מועד שלנו. ואז במקום להיות במרדף אחרי אישורים חיצוניים, נהיה בצמיחת אמת פנימית, עקב בצד גודל, מלמטה – 'אמת מארץ תצמח'.