יש הרבה זיקות בין חודש אדר ופרשות המשכן שעם ישראל קורא בהן בחודש זה: יש תיאורים רבים של חומרים יוקרתיים גם בפרשות האלה וגם במגילת אסתר, וידוע לנו שגם הכלים ה'שונים' שהיו בחצר אחשוורוש נלקחו מהמקדש. יש גם הקבלה מעניינת בין התרחשויות המגילה, שהמיקום שלהן מצוין בקפידה – בשער המלך, בחצר המלך, חצר המלך הפנימית, גינת ביתן המלך ובית המלך – ובין חלקי המשכן והחצר.
הבעל שם טוב הקדוש מצביע על זיקה הקיימת בין פרשיות המשכן לנושא שעולה בחודש אדר, זיקה שהמדרש תנחומא מייצר:
במדרש תנחומא סי' ב' בענין 'לחיים' שאומרים בשתיית היין ע"ש: אמר הרה"ק רי"מ מקאזניץ ז"ל שיש קבלה בידו משם הבעל שם טוב זי"ע שאין לומר לחיים בשתיית שכר שעורים שקורין [ביע"ר]:
לא אומרים 'לחיים' על בירה. אפשר לעצור כאן ופשוט לנהוג ככה באופן חיצוני, וזה יהפוך למין בדיחה. אבל יש כאן צוהר לרבדים העמוקים, למהות – מה זה יין, למה בכלל אומרים 'לחיים', וגם נגיעה במה שהעסיק רבים מחכמי עם ישראל במשך הדורות – לאיזה סוג של שתיה התכוונו חז"ל כשאמרו להתבסם בפורים.
המדרש המדובר שם לב למילה 'עדות' שצצה במשך פרשות אלה – לוחות העדות, ארון העדות, משכן העדות – ומשרטט את מה שהיה קורה במקרה של עדות משפטית קריטית, המסוגלת להמית את הנאשם. לקראת סוף הדיון המשפטי היו מכניסים את העדים לחדר החקירה, והיה ידוע שהחקירה הזאת תכריע אם העדים כשרים ומתואמים, ואז הנאשם יהיה בן מוות, או שהעדות לא תקפה והנאשם יחיה.
הנאשם ושאר חברי בית הדין מחכים במתח מחוץ לדלת הסגורה. לבסוף היא נפתחת, והנאשם שואל ברטט את החוקרים – "סברי מרנן?" מה אתם סוברים? מה יעלה בגורלי? ואז החוקרים עונים מילה אחת: "לחיים". או "למיתה". במידה ואמרו "למיתה", מגישים לאדם שאזניו שמעו את הגזירה כוס של יין חזק עם מעט לבונה, כדי שהוא לא יספיק להפנים את המשמעות של המילה הזאת, ויטשטש את עצמו על מנת להיפרד מהעולם ומחייו בלי לשאת את מלוא הסבל של חריפות הידיעה הקשה. כך יוצא שהמילה "לחיים" כלל לא קשורה ליין. כוס היין מגיעה אחרי, ולא לפני, אמירת "למיתה".
מקרה שני שמביא התנחומא זה אדם שמתייצב במעמד ציבורי ואוחז בכוס של יין. הוא חושש שאחד מיריביו הרעיל את היין, והוא יכול לסמוך על הנוכחים בחדר שיגלו לו את האמת. הוא פונה אל כולם ושואל: "סברי מרנן?" מה אתם סוברים? אני מניח שאם הייתי באמת נתון בסכנה הייתם אומרים לי, אבל אני צריך שתרגיעו אותי. והנוכחים צועקים "לחיים!"
שני המקרים של התוספתא מזכירים לנו עוד אירועים בהם יש חלק מהמרכיבים האלה – צומת של חיים ומוות, יין או ענבים, פניה לסובבים, ושינוי שהיין מחולל בדעת של האדם.
ניזכר בגן עדן. יש עץ אחד שנאמר עליו שביום שיאכל ממנו האדם הוא ימות – או שימות מיד או שימיו יסתיימו במוות – ויש עץ נוסף שנקרא עץ החיים. העץ שמוביל למוות – עץ הדעת טוב ורע – לפי חז"ל (ברכות מ.) הוא חיטה, או תאנה, או… ענבים. כלומר, גם בגן עדן אדם הראשון עמד בפני מסלול שמוביל למוות לצד מסלול שמוביל לחיים, ובאחד המסלולים יש ענבים שהשפיעו על הדעת שלו לטוב וגם לרע. אולי אפילו חוה פנתה לאישהּ ושאלה אותו: סברי מרנן?…
מהי המהות של כל ההופעות האלה? החיים והמוות, הטוב והרע? הבעל שם טוב מוסיף עוד ציר מקביל – הדבקות המחשבתית בה' לעומת האטימות אליו:
יש "להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים": שכשאדם רוצה לדבק מחשבותיו בעולמות העליונים, בבורא יתברך שמו, אין מניחין אותן הקליפות. ואף על פי שאינו יכול, ידחוק עצמו בכל כחו פעמים הרבה בתפלה, אזי ידבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויכנוס בעולמות העליונים, ויחזיק עצמו באמונה, שיאמין שמלא כל הארץ כבודו. וזהו בהיותו בעולם העליון באמונה שלימה, דכתיב (חבקוק ב) "וצדיק באמונתו יחיה".
הדרך חזרה לעץ החיים כפי שמתאר אותו הבעל שם טוב הקדוש, היא בעיקר בתוך התודעה שלנו. למרות שברירת המחדל של התודעה היא להתהלך בעולם באופן סתמי, הצדיק שמבקש חיים סולל לו דרך אמונה שמוביל לחיים, לאלוקים חיים, כי עמך מקור חיים, או כמו שאומר שלמה המלך (משלי ד) "מִכָּל מִשְׁמָר נְצֹר לִבֶּךָ, כִּי מִמֶּנּוּ תּוֹצְאוֹת חַיִּים".
לחיים ולא למוות
לשתיית יין תפקיד בהיפתחות התודעה. שתיית יין מסוגלת לרופף את ברגי השכל. כאשר התודעה אטומה ובחרדת שליטה, אין מקום להיפתח לדבקות בה' ולאמונה במעורבות הפעילה של ה' במציאות הפנימית והחיצונית. אם האדם שותה, זה משפיע על הדעת שלו. לטוב – אם הוא טיפה נפתח, ונהיה מקום לתודעה א־לוהית; לרע – אם הוא מרופף את הברגים עד כדי כך שהוא משחרר אותם לגמרי. לטוב – אם הוא בסביבה של קודש, אם הוא מוקף באנשים שהוא סומך עליהם, אם השיח הוא של ה' מקור החיים, והוא ישאל "סברי מרנן?" וכולם יבקשו חיים אמיתיים; לרע – אם הוא שותה כדי להימחק, 'לדפוק את הראש', לטשטש את הדעת שלו כמו שחז"ל טשטשו את הדעת של מי שצועד אל המוות.
האדם עומד בצומת הזאת, בין חיים למוות, בכל כניסת שבת. הוא משחזר את העמידה מול עץ הדעת שאף הוא היה בתום יום שישי – מחזיק בכוס יין, מעל גבי שתי חלות העשויות מחיטה. ועץ התאנה שכיסה את אדם וחווה בגלל שלפתע התביישו? גופם, כפי שמציין רש"י (בראשית ב'), היה קלוע, ואף אנו מכסים את החלות הקלועות, שלא יתביישו כביכול, עם עלי תאנה. היהודי מעיד על ה' כבורא שמים וארץ, וסולל בליבו דרך חיים.
משקה שעורין, לעומת זאת, מזוהה עם בהמיות (סוטה דף ט.), ולא עם ההזדמנות לפתוח את התודעה לאמונה ודבקות בה'. לכן, בדומה לכוס היין החזקה עם הלבונה שמובילה למוות, חז"ל השתמשו בשעורין כדי לסלול את דרכו של הנידון להשחתה עצמית: "בֵּית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתוֹ לְכִפָּה וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ שְׂעֹרִין עַד שֶׁכְּרֵסוֹ מִתְבַּקָּעַת" (סנהדרין ט:ה). מבלי לפגוע ברגשותיהם של שותי בירה, במשקה שעורים לא קיים המטען הרוחני שיש לגפן, ולכן גם לא אומרים 'לחיים' על בירה.
בגפן יש הזדמנות להיפתח ליותר אחוזים של חוויית המציאות כא־לוהית. מי שניגש לפורים ונחוש 'להוריד בקבוק' בכמה שפחות זמן – זאת שתיה למוות. אך מי ששותה, מחפש לדבוק בקודש בתודעתו, מקיף את עצמו בחברים שמבקשים קדושה וסומך עליהם, שותה עוד קצת, שואל את עצמו ואותם מה הם סוברים, הריהו חותר להגיע לעץ החיים ולהחזיק בו, שם לב אל הקדושה והיוקר האמיתי שמתגלה בכל אדם, ואז ראוי לענות לו על שאלתו "סברי מרנן?" בכנות, בתשומת לב שקורה כאן משהו יקר: "לחיים!"
