ברכת "ברוך שאמר" הנאמרת בפתיחת פסוקי דזמרה מיוחסת מאוד. מובא בפוסקים אשר "שבח זה תיקנוהו אנשי כנסת הגדולה על ידי פתקא דנפל מן שמיא (פתק שנפל מן השמיים) ומצאוהו כתוב בו" (מגן אברהם).
ברכה זו היא "ברכת הברכות". עוד לפני הברכה עצמה, שהיא החלק השני שבברוך שאמר, מברכים את ה' בחלק הראשון אחת־עשרה פעמים!
ברכה היא מלשון המשכה, כמו "המבריך את הגפן", אדם הלוקח ענף של גפן ומושך אותו לתוך האדמה על־מנת למשוך ממנו גפן נוספת, חיים חדשים. אחת־עשרה הברכות שבחלק הראשון הן אחת־עשרה המשכות, לאורך "סדר ההשתלשלות", ממה שמכונה אדם קדמון (א"ק) ועד לעולם העשיה. הדברים מבוארים בהרחבה במאמרי החסידות ומפני כובדם ונגיעתם בקבלה לא נפרטם במסגרת זו.
מתיישב בתוך העולמות
ה' רוצה להתגלות בתוך העולם הזה, אך רצונו הוא שההתגלות תתרחש על־ידי שנעורר אותה בתפילה. לברך, "להבריך" ולמשוך אותו לתוך העולם, זוהי עבודה יום־יומית. אנחנו מזכירים לה' ומעוררים אותו להימשך לתוך העולם הזה, והימשכותו לכאן היא הברכה שלנו. אנו מברכים אותו והוא מברך אותנו. לאחר שה' נמשך אלינו, אנחנו מברכים אותו במשמעות הפשוטה של ברכה בחלק השני של ברוך שאמר.
ברכת ברוך שאמר נתקנה כפתיחה לפסוקי דזמרה, מפני שמה שמתרחש בה הוא הסבר לתוכן הפנימי של מזמורי פסוקי דזמרה. אנחנו מהללים ומשבחים את ה', מגלים אותו בעולם הגדול ומנכיחים אותו בתוך ה"עולם קטן" של האדם המתפלל.
בברוך שאמר, לקראת אמירת פרקי התהילים של פסוקי דזמרה, אנחנו מכריזים שה' "משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך" ואנחנו "נהללך ה' אלוקינו בשבחות ובזמירות, נגדלך ונשבחך ונפארך"!
כל חפצו יהיה הכוונה
שני קצוות מודגשים בברכה: ה' חי לעד, גוזר ומקיים, וה' מרחם על הארץ, פודה ומציל. השליטה של ה' בבריאה היא מוחלטת, הוא קובע את חוקי הטבע ועלינו מוטל לקיים את דבריו – עד כאן המפגש שלנו עם מלכנו. אך יש גם מפגש עם אבינו היקר – ה' מרחם, יכול ברגע אחד לרומם אותנו מעל לחוקי הטבע הנוקשים, מעניק לנו שכר טוב על מעשינו ומרחם עלינו בנפילותינו.
אנו פותחים את החלק הראשון ב"ברוך הוא" ומסיימים אותו ב"ברוך שמו". הצמד הזה מלווה אותנו בכל פעם שאנו שומעים את שם ה' בברכה, השומע עונה "ברוך הוא וברוך שמו". "הוא" זה הוא בעצמו, הנסתר והנעלם. "שמו" זה הגילוי שאנו מכירים ויודעים לכנותו בשם. ההמשכה, ה"ברוך", של ה' אלינו היא גם של "הוא" בעצמו וגם של "שמו", שמותיו הקדושים. אם היו נמשכים אלינו רק שמותיו היינו רחוקים מעצמותו ואם הוא היה נמשך אלינו רק בעצמותו קשה היה לנו לתפוס ולהרגיש בו. לכן אנו זקוקים גם ל"הוא" וגם ל"שמו".
ועיקר הדיבור בברכה הזו הוא על הקשר של ה' עם העולמות והתהוותם בכל רגע ממש מרוח פיו: "וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ בָּרוּךְ שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. שֶׁהִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת הֵם בְּמַאֲמָר וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרַךְ, וְהוּא בִּבְחִינַת בְּרָכָה וְהַמְשָׁכָה בְּגִלּוּי. וְכַאֲשֶׁר מַשִּׂיג בָּ'אַיִן' הָאֱלֹקִי הַמְחַיֶּה אֶת הַ'יֵּשׁ', אָז הֲרֵי אֵין הַ'יֵּשׁ' נִרְאֶה מְצִיאוּת כָּל־כָּךְ, וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַ'יֵּשׁ' מַמָּשׁ, וְלֹא יִרְצֶה בְּיֵשׁוּת שֶׁל הַ'יֵּשׁ' כִּי אִם כָּל חֶפְצוֹ וּרְצוֹנוֹ יִהְיֶה הַכַּוָּנָה הָאֱלוֹקִית שֶׁבַּ'יֵּש' הַזֶּה" (מתוך מאמר הרבי יוסף יצחק מליובאוויטש).
