אנו מגיעים לשיא המודעות וההתחברות הפנימית שלנו לקדוש ברוך הוא ומכריזים מקירות ליבנו: שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!
שמע ישראל, יהודי! הבן והפנם: ה' היה, הווה ויהיה בו זמנית, למעלה מהשכל לגמרי, הוא אלוקינו – הוא כוחנו וחיותינו, ואין עוד מלבדו ממש – ה' אחד, הוא הכוח האחד והיחיד בעולם.
ב"שמע ישראל" אנחנו לא רק מקבלים על עצמנו את עול מלכות ה' או מבטאים את האמונה בו, ב"שמע ישראל" אנחנו אומרים שאין לנו עוד דבר בעולם חוץ מה'. ה' הוא המציאות היחידה ואנחנו לגמרי שייכים אליו.
לכן יהודי זועק "שמע ישראל" בעת רצון ולהבדיל, בעת צרה, יהודי רוצה ואף יכול להתעלות מעל העולם ולדעת, לשמוע ולהרגיש, שאין עוד מלבדו ממש.
נאספים לקריאה
בנוסף ל"שמע ישראל" במשמעות של הקשבה והפנמה, מופיע בחסידות פירוש של 'שמע' מלשון אסיפה, כמו "וַיְשַמַע שאול את העם" (שמואל א טו, ד).
זה הזמן לאסוף את כל הכוחות שלנו, אלו שבמשך היום מבוזבזים ואף נופלים חלילה בידי הקליפות, עכשיו צריך ואפשר להחזירם אל "ה' אלוקינו ה' אחד". אם נאסוף את עצמנו מהמקומות שאנחנו מפוזרים בהם ונשים יד על העיניים, יהיה עם מי לדבר ויהיה מי שישמע את ה"שמע ישראל"…
אין עוד מלבדו
אחדות ה' איננה רק במשמעות שה' הוא האלוקים היחיד הקיים בעולם. הרעיון של אחדות ה' לפי תורת הבעל שם טוב הוא שה' יתברך הוא בעצם הדבר היחיד שיש בעולם, מכיוון שקיום העולם תלוי בו והעולם נברא בכל רגע מחדש, לכן פשוט אין עוד מלבדו.
בדיוק כמו שאם נראה אבן מתעופפת נבין שאין לה כנפיים, ובובת תיאטרון לא תצליח לתעתע בנו ולשכנע אותנו שיש לה חיים משל עצמה, כך, ויותר מכך לאין ערוך, אנחנו רואים בתנועה ובחיות שבעולם את נוכחותו של ה'. בשונה מהמשל, לא רק שהקדוש ברוך הוא מחיה ומניע את הגוף, אלא גם יוצר את החומר שלו, כך שהגוף, העולם וכל העולמות תלויים לחלוטין בו יתברך בכל רגע ורגע, ובאמת אין עוד מלבדו כלל. העולמות קיימים ברצונו, והאלוקות שורה בהם בכל פרט, בכל רגע ובכל פינה.
"אחד" אומר שיש עולם, יש "ח" שהיא המעלה והמטה – שבעת הרקיעים והארץ, ויש "ד" שהיא ארבע רוחות העולם, והקדוש ברוך הוא הוא "א", הוא "אלופו של עולם", בתוך העולם ומאוחד אתו לגמרי.
מאריכים ימים או מוסרים נפש?
הגמרא (ברכות יג) אומרת ש"כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו". השיא של קריאת שמע היא הבנת עניין ה"אחד" וצריך להאריך, להעמיק ולהפנים אותו.
בשעה שהאדם קורא קריאת שמע ומאריך באחד הוא גם מקבל על עצמו לפרסם את האלוקות בעולם, הוא מוסר ונותן את עצמו לרעיון של ה' אחד ואין עוד מלבדו בחיים שלו ובכל סביבתו. לכן "מאריכין לו ימיו ושנותיו", נותנים לו עוד ועוד אפשרויות לגלות בעולם את אחדות ה', להאיר את העולם באור תורה ומצוות.
עניין זה עולה בקנה אחד עם המופיע בכתבי האר"י, שיש למסור את הנפש בקריאת שמע, "למסור נפשו באחד". מסירות הנפש כאן היא במשמעות של מסירת הרצון, שכל הרצון של האדם יהיה לגלות את ה' בעולם – איך אין עוד מלבדו בכל פרטי הנבראים, בכל זמן ובכל מקום. "וזהו כל המאריך באחד, לכווין בנקודת לבבו ורצונו למסור נפשו באחד, ואז מאריכין ימיו ושנותיו" (מאמרי האדמו"ר האמצעי).
"שְׁמַּע" הוּא לְשׁוֹן אֲסִיפָה בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ וְלֹא יְדִיעָה לְבַד כִּי־אִם הַעֲמָקַת דַּעְתּוֹ בְּהִתְבּוֹנְנוּת וּבִבְחִינַת "לְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא" דִּלְשׁוֹן לְאִסְתַּכְּלָא הַיְנוּ כְּמוֹ מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל דָּבָר הַפְלֵא וָפֶלֶא שֶׁלֹּא תִשְׂבַּע עֵינוֹ מֵהִסְתַּכֵּל בּוֹ וְיָבוֹא מִזֶּה לִבְחִינַת וְאָהַבְתָּ… וְעַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלָּה אוֹר נִשְׁמָתוֹ בְּגוּפוֹ שֶׁלֹּא יַסְתִּיר שׁוּם דָּבָר.
(אדמו"ר הזקן, לקוטי תורה שיר השירים)
