בס"ד

#23 עמידה מוחלטת

אם לאורך התפילה אנחנו מעפילים ב"סולם מוצב ארצה" הרי שבתפילת שמונה עשרה ראשנו מגיע השמימה. הגענו לעולם האצילות, הגבוה ביותר, ובו מתגלים גם הרבדים העמוקים ביותר בנפש שלנו, בחינות ה"חיה" וה"יחידה".
בתפילת העמידה מתקיים מפגש ישיר ובלתי נתפס בין הבורא לנברא, הקדוש ברוך הוא מעמיד אותנו אצלו ("אצילות") ואנחנו בדביקות מוחלטת ושקטה. לאחר הרעש והאש, ההתלהבות וההתלהטות של פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה, מגיע "קול דממה דקה", אז היא ההתגלות של הקדוש ברוך הוא, "תמן קאתי מלכא" (שם מגיע המלך), בשקט מוחלט.
תפילת לחש
לאחר הריצה אל תוך הארמון, אנחנו עומדים בפתח חדרו האישי של המלך, אוחזים בידית ורועדים מהתרגשות. עם כניסתנו לתפילת שמונה עשרה אנחנו מבקשים "ה' שפתי תפתח"! בקושי אנחנו מסוגלים לפתוח את הפה. מתחילת התפילה דיברנו בלי סוף, ופתאום "וה' בהיכל קודשו, הס מפניו כל הארץ".
בשונה משאר התפילה, שמונה עשרה נאמרת בלחש, "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע". בעמידה מול ה' אין מקום להרעיש ולהתלהב בחיצוניות. ואפילו בפנים, בתוך הלב, הגלים שקטים.
תפילת עמידה
תפילת שמונה עשרה היא תפילת העמידה. זו התפילה היחידה שצריך לעמוד בה ברגליים צמודות אחת לשנייה, "רגל ישרה", כי זו עמידה המראה על ביטול. העמידה היא מהותה של התפילה, עמידה במשמעות של עצירה מוחלטת של כל העולם אל מול ה'.
זו גם התפילה היחידה שנדרש בה להסתכל בסידור פנימה מתחילה ועד סוף או לחילופין לעצום עיניים. אנחנו ישירות מול המלך, וגם כורעים ומשתחווים, הגוף שלנו מראה בפועל את בי