הגיע פעם חסיד אחד לאדמו"ר הזקן, וביקש בלהט ברכות על ענייניו הגשמיים. האדמו"ר הזקן ענה לו: "אתה אומר מה אתה צריך, אבל בשביל מה צריכים אותך – אינך אומר", והחסיד התעלף ונפל.
אל תתלהב כל כך מכסף ומאוכל, לפחות לא כשאתה מול פניו של הרבי שמייצג, גם בשבילך, את ההפך הגמור. הנשמה, הקדושה והדביקות הן העיקר, ולא תפאורת העולם הזה.
למה עכשיו?
אין למעלה מתפילת שמונה עשרה. אנחנו הכי קרובים, בדביקות מוחלטת, בדממה ובעמידה. לפני התפילה אנחנו מתחננים שה' יפתח את שפתינו, אנחנו בקודש הקודשים, ופתאום הפתעה! בזמן ובמקום כל כך גבוהים תקנו לנו חז"ל בקשות על ענייני העולם הזה. פרנסה ובריאות חשובים לכולנו, אבל למה לדבר עליהם, כשרוצים ואפשר לעוף גבוה, עם יראה עילאה, דביקות ורוממות?
התשובה הפשטנית אומרת שצריך לנצל את המומנטום. הגענו לחדרו האישי של מלך מלכי המלכים ועלינו לנצל את הרגע ולבקש הכל. התשובה הזאת עלולה להותיר את האגו במרכז ואת הקדוש ברוך הוא ככספומט, ולפספס את הביטול, את הרוחניות ואת העילאיות של פסגת התפילה. הגענו עד לעולם האצילות בשביל כמה שקלים?
אינטרס שלו
התשובה העמוקה היא שרק בשיא התפילה אנחנו מסוגלים להסתכל על העולם במבט נכון, ובמקום להתבלבל ולשקוע בתוכו, אנחנו יכולים סוף סוף להרים אותו לשורשו.
"נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים" (מדרש תנחומא נשא טז. מובא בחסידות חב"ד בהקשרים רבים). מטרת בריאת העולם היא להתגלות של ה' בתוך העולם הזה, עם הפקקים, המיסים, הימים האפורים והאנשים הקטנים. אם בשביל לחיות כאן צריך בריאות ופרנסה, אז הם לגמרי אינטרס אלוקי. לא אנחנו החלטנו שנרד לעולם הזה אלא ה', ובשביל השליחות הזאת צריך ברק בעיניים, אבל גם מקל הליכה ונעליים.
רק בתפילת שמונה עשרה אנחנו יכולים לדבר על הגשמיות ממקום נטול אגו. דווקא בשעת הדביקות המוחלטת יכולה הגשמיות לתפוס את מקומה האמיתי ככלי להתגלות של ה' בנו. לפני שמונה עשרה הגשמיות והישות מעורבבים ולאדם יש עוד אינטרסים חוץ ממילוי רצון ה'. אבל בשעת הדביקות של שמונה עשרה האדם בביטול אמיתי ורצונו בגשמיות שלו הוא הוא רצון ה'!
בתפילת שמונה עשרה ניתן להרגיש איך גם הגשמיות הפרטית שלי היא "לצורך גבוה" ואז הבקשה על הגשמיות יכולה להיות מתוך שפיכת הנפש. וכפי שהבעל שם טוב מסביר על הפסוק: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" (תהילים קז,ה), שהרעב או הצמא שהגוף מרגיש הוא בשביל הנשמה. האוכל וענייני הגשמיות שהאדם צריך להם הם בשביל להעלותם ולעשותם כלים לאלוקות, אלו ניצוצות הקשורים אליו אישית ורק הוא יכול לתקנם ולהעלותם ולכן הנפש מתאווה אליהם עוד יותר מהגוף.
•
בשביל מה צריכים אותך?
סופו של הסיפור על החסיד המתעלף מפתיע (או שכבר לא): כעבור מספר שבועות משיחתם הראשונה, קרא לו האדמו"ר הזקן ובירכו בפרנסה, בבריאות ובכל העניינים הגשמיים שהוא ביקש עליהם.
בפעם הראשונה הרגיש האדמו"ר הזקן שהחסיד הגיע לבקש בקשות גשמיות בעיקר כי היה "מונח" בגשמיות, היה כאן בעיקר אגו, ואת זה האדמו"ר הזקן רצה לבטל. אחרי כמה שבועות של עבודת ה' צרופה תוך התעוררות גדולה של החסיד, הצרכים הגשמיים קיבלו את מקומם הראוי, ככלי שרת בידי הנשמה; או אז קרא לו האדמו"ר ובירכו בגשמיות המאפשרת להידבק באלוקי הגשמיות והרוחניות גם יחד.
