יוקרה מיוחדת יש לה לתפילת מנחה. מפורסם מאמר חז"ל: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו). מקריאה פשוטה של מאמר חז"ל זה משמע שתפילת מנחה היא זמן של היענות, חסד ורחמים.
מצד שני מופיע בספר הזוהר (חלק ב דף קנו) משפט קשה לעיכול לגבי שעת מנחה. בשונה מיום השבת בו תפילת מנחה היא בזמן השיא של השבת המכונה "רעווא דרעווין" – רצון הרצונות, ובה דווקא אומרים את הפסוק "ואני תפילתי לך ה' עת רצון", על זמן מנחה שביום חול כתוב כך: "ביום חול בשעת מנחה תליא דינא בעלמא ולאו איהו עת רצון" – תלוי דין בעולם וזוהי איננה עת רצון.
דברי הזוהר עולים בקנה אחד עם העובדה שיצחק הוא זה שתיקן תפילת מנחה. עניינו של יצחק הוא גבורות, "פחד יצחק", יראה ולא אהבה. חייו היו בקו של קשיים – דינים, ולכן גם גזירת "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" התחילה להיחשב מיום לידתו.
אז האם מנחה היא זמן סגולה שנענים בו או זמן מתוח של דינים?
מיתוק הדינים
בתפילת שחרית שולט החסד בעולם. עוד לפני הרעש והבלגן, עטוף האדם בחסדי ה', התפילה נובעת ממנו ללא קשיים ואף מתקבלת במרומים ללא קטרוגים. האור מוכן ומזומן, ותפילת שחרית מכינה אליו כלים. לכן היא גם הארוכה ביותר והמשפיעה על מהלך היום כולו.
אבל, כש"נוטים צללי ערב" בשעת תפילת המנחה מגיעים מקטרגים, דינים וגבורות לבית דין של מעלה. בהקשר זה מובא בזוהר גם שבית המקדש נשרף בזמן מנחה ועל מאורע זה נאמר "אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב". ובאבודרהם מוסיף שהחטא הראשון בעולם, של אדם הראשון, נעשה גם הוא בשעת מנחה.
ואז, אם בשעה זו האדם מתפלל בכוונה גדולה, אזי בכוחו להפוך את הדין, לגרום שהמנגד בעצמו יענה "אמן" על התפילות ושכל הדינים יתבטלו. תפילת אליהו היתה בזמן של דינים קשים מאוד על ישראל, כשפסחו על שני הסעיפים בעיקרי הדת. ולכן הפעיל אליהו את כל כוחו בתפילה, לעקור ולבטל את הדינים דווקא בזמן הקטרוג והצמצום: "ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו".
לכן כל אדם צריך להיות "זהיר" בתפילת המנחה ואליהו לא נענה אלא בה. תוך כדי קטרוגים וצרות זה הזמן להתפלל בכל הכוח ולבטל גזירות.
לעצור באמצע החיים
הסיבה הפשוטה לכך שיש "דינים" בעת תפילת מנחה נעוצה בכך שכשהיום מתחיל הכל בסדר ולפני תפילת שחרית עוד אין זמן לחטוא. עם התקדמות היום עלולים להיות חטאים וממילא קטרוגים המצטברים בעלות המנחה.
דווקא אז באמצע היום, או לפחות לפני סופו ממש, עוזב אדם את כל עסקיו וטרדותיו ופונה שוב אל ה'. לא כבשחרית ה'סטרילית' או כערבית שמגיעה כשוך הסערה של טרדות היום, תפילת מנחה מראה שעבודת ה' יקרה בעיניו יותר מחיי גופו וטרדותיו וזה עצמו מבטל את הקטרוגים מעליו. הזהירות בתפילת מנחה אם כן היא בעצם שימת הלב אל ה' באמצע החיים.
וכמו במשך היום כך גם חיי האדם מתחלקים לשלושה. החלק הראשון בהיותו צעיר וביכולתו לשבת על התורה ועל העבודה, כשהזמן פנוי מטרדות של פרנסה, בבחינת שחרית. החלק השלישי, בבחינת ערבית, הוא כשאדם כבר מבוגר, אז עיתותיו שוב בידיו, הוא מקפיד בקלות יחסית על לימודים וזמני תפילות. אבל הזהירות המיוחדת צריכה להיות באמצע החיים, בעת המנחה, כשאדם במרדף אחרי חייו, עסקיו וטרדותיו. אז התפילה נחשבת יותר, עמוקה יותר ומשום כך גם נענית יותר מן השמיים!
