התעלפנו פעם בתפילה? (מוגזם, הא?!) לפחות אולי שכחנו מה השעה?
שיגעון? תלוי את מי שואלים. ההלכה חושבת שהתפילה אמורה להפוך אותנו לגמרי: "ויחשוב כאילו שכינה כנגדו… עד שתשאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפלתו… וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדי ם ומכוונין בתפלתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהתגברות כח השכלי עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה" (שולחן ערוך אורח חיים, הלכות תפילה).
תתמקד בעיקר
המצוות הן בראש ובראשונה מעשיות, מקיימים אותן עם הגוף, ולכן עשייה אחת חשובה מאלף כוונות. איננו מוותרים על הכוונה אבל יודעים שהיא מספר שתיים. אנו חיים בעולם העשייה, במשך היום אנו פועלים בעולם, מתקנים אותו ועסוקים בו בשפתו שלו, בעשיית מעשים טובים. התפילה חורגת מתחום העשייה הגשמי וכללי המשחק בה שונים. בבוקר השכם, עוד לפני שמבול הפעלתנות שוטף אותנו, אנחנו מתחברים אל ה' ברובד עמוק יותר. במצוות התפילה, בשונה מכל המצוות, גופה של התפילה הוא הנפש והכוונה בה היא העיקר.
מעשה התפילה הוא העבודה שבלב. מהות התפילה היא התחברות אל ה', תחינה ובקשה: "חיוב מצוה זו כך הוא, שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" (רמב"ם הלכות תפילה א,ב), ופשיטא שאי־אפשר להתחבר בלי כוונה ואי־אפשר להתחנן בלי להתחנן… נושא הכוונה הוא קריטי בתפילה עד כדי כך שהרמב"ם פוסק: "תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה" (הלכות תפילה ד,טו), הכוונה איננה תוספת חשובה אלא מהותה של התפילה.
כוונה כללית וכוונה פרטית
הדבר הזה לא אמור להלחיץ אותנו. הפוך, הוא אמור לעשות לנו טוב. ה' רוצה אותנו בתפילה, לא רק את המעשים שלנו אלא את הנפש שלנו, את הפנימיות שלנו.
הכוונה המעכבת היא הכוונה הכללית, ההרגשה שעומדים לפני ה', "דע לפני מי אתה עומד", זוהי עיקר העבודה בתפילה, להתאחד עם ה' ולהתבטל אליו. מעבר לשורת הדין, אפשר להעמיק עד אין קץ בכוונה הזאת, הכוללת התבוננות, הפנמה והתקשרות. הכוונה הפרטית בכל מילה ומילה חשובה מאוד אבל איננה מעכבת את התפילה, מלבד בפתיחה של שני שיאי התפילה: קריאת שמע ושמונה עשרה, בהם מי שלא כיוון בפסוק הראשון ובברכה הראשונה לא יצא ידי חובה, ובאלו הכוונה היא גם לפירוש המילים, מילה מילה.
חייבים קצת מעשה
את כוח הכוונה והריכוז בתפילה צריך להפעיל במינון נכון, איש איש לפי מצבו ויכולותיו. הבעל שם טוב אומר שצריך להיזהר לא להוציא את כל הכוח בתחילת התפילה, כי בהמשכה יהיה לנו קשה, אנו עלולים להגיע לאפיסת כוחות. צריך לנתב את הכוונה, להשקיע בכל חלק בתפילה חלק מהכוחות שלנו. היו חסידים שהיו מתפללים בכל יום את כל התפילה עם פירוש המילות אבל רק חלק ממנה עם התבוננות עמוקה, כל יום חלק אחר, כך שבמשך כמה שבועות התפללו תפילה אחת שלמה בעומק ובכוונה גדולה.
ובכל זאת, בנוסף לכוונה, בגלל שגם התפילה שלנו היא בסופו של דבר כאן בעולם הזה, מוכרחים להוציא את הדברים בפה ולא להשאירם רק בלב, ו"עקימת שפתיו הרי היא מעשה". בנוסף לזה ש"קול מעורר את הכוונה" יש צורך גם בקול – במעשה, בשביל שתהיה לתפילה השפעה גם על הגוף והחומר שלנו. כשאנחנו מדברים עם ה', דיבור כמו עם בני האדם, בפה ובשפתיים, אנחנו מראים שה' נמצא כאן מולנו בעולם שלנו, עולם העשיה.
