אמירת הקורבנות היא מההכנות המובהקות לתפילה שנתקנה כנגד הקורבנות.
במהלך התפילה אנחנו מתרוממים, אך מקפידים להוסיף לתעופת הנשמה גם את הגוף, ולהקריב ולקרב את נפשנו הבהמית אל הקדושה. ביגיעת נפש וביגיעת בשר סופג המתפלל אל תוכו מושגים אלוקיים, תובנות והרגשות שישפיעו על הנפש הבהמית והיצר הרע להתקרב ולהירתם גם הם לעבודת ה'. בכל התקרבות יש גם וויתור, קורבן. ואת אותם חלקים שאי אפשר לקרב בצורה חיובית, יש לעקור ולרסן לחלוטין – אנחנו "שורפים על המזבח" את התאוות הרעות והרצונות הזרים שבנו.
עיקר העבודה נעשית בחלקיה המרכזיים של התפילה. בשלב בו אנו עוסקים כעת, שהוא כעין הקדמה לתפילה, אנו מפרטים את סוגי הקורבנות ואת עבודת התמיד של בית המקדש. האמירה הזו היא טכנית־מעשית, והיא מכשירה אותנו לחלק הרגשי והתבוני שיגיע בהמשך התפילה. אנו מפרטים כעת את כל מה ש"נבצע" עם התקדמות התפילה. באמירת הקורבנות, עם נוסח ה"יהי רצון" שלפני ושאחרי, יש גם בעצם תפילה על התפילה. אנו מבקשים שנזכה שאכן תפילתנו תהיה חשובה כקורבן, וכמובן – שנזכה לבניין בית המקדש ולהקרבת הקורבנות האלו בפועל.
קטורת כנגד האבות
אך התפילה, בנוסף לזה שהיא כנגד הקורבנות, נתקנה גם כנגד שלושת האבות. האבות הורישו לנו ד.נ.א נשמתי של דביקות באלוקים חיים. בעוד מימד "כנגד קורבנות תיקנום" מקביל לתיקון וזיכוך הנפש הבהמית, מימד "כנגד אבות תיקנום" מדבר על תעופת הנשמה, הנפש האלוקית, בדביקות אל חיק אביה שבשמיים.
גם בשחרית וגם במנחה, אנחנו מוסיפים לאמירת הקורבנות את פרשת הקטורת. ההתעסקות כאן איננה בחיצוניות המתנגדת, אלא בפנימיות של כל יהודי, השואפת לקדושה וריחה – ריח הנשמה – הוא ריח טוב. הדביקות הזאת איננה במלחמה כנגד גסות ובהמיות, אין בה את העמל, היגיעה, האש והעשן שבשרפה המתבצעת על המזבח החיצון במקדש. הדביקות הזאת נכנסת פנימה, והיא מקבילה אל המזבח הפנימי שבקודש ואל הקטורת העדינה שעליו.
עבודת הקטורת היא דביקות והתאחדות עם ה'. המילה "קטר" בארמית פירושה קשר. כפי שאמר רבי שמעון בר־יוחאי: "בחד קטירנא אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא" (אדרא זוטא). הדביקות היא של הנפש האלוקית שחוזרת למקורה בשעת התפילה ומתייחדת עם קונה בדביקות גדולה.
הקשר הוא של הנפש האלוקית והקירבה – הקרבה היא של הנפש הבהמית. הנפש האלוקית וה' קשורים והתפילה מגלה את הקשר. והנפש הבהמית היא רק מתקרבת אליו יתברך, זה שהיא מתקרבת מוכיח שמדובר בדבר שמצד עצמו רחוק.
סודו של רבי ישמעאל
בסיום הקורבנות, לפני "הודו", אנו אומרים את ברייתת רבי ישמעאל שב"תורת כוהנים", המפרטת את שלוש־עשרה המידות בהן נדרשת התורה. מה הקשר בין "קל וחומר" או "גזירה שווה" לבין עבודת התפילה? אנו ממש מוכרחים, גם בשביל הפשט הפשוט, ללמוד את ההסבר הפנימי שאומר המגיד ממזריטש: שלוש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן, הן כנגד שלוש עשרה מידות הרחמים! (בספרו "מגיד דבריו ליעקב" מפרט המגיד ממזריטש בהסבר כל מידה).
אמירת הברייתא, המפרטת את שלוש־עשרה המידות, ממשיכה ומגלה בעולם, דרך התורה שהיא שיאה של התגלות ה' בעולם, את י"ג מידות הרחמים שאינן חוזרות ריקם, ומהווה לנו הכנה נוספת וכמעט אחרונה לעיקרה של התפילה, הפותחת בפסוקי דזמרה.
כמו באמירת הקורבנות, ההכנה כאן היא אמירה של מקור הדברים כפי שהם בתורה, אמירה שמכינה אותנו על עיקר ההתרחשות שתתרחש בחלקים הבאים של התפילה.
