וואו, זה לא יאומן, אני כאן!

בשנה שעברה עוד באתי עם המשפחה לומר סדר קרבן פסח בכותל, אבל עכשיו זהו, זה אמיתי. אני כאן פיזית ממש.

בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים… המציאות עכשיו היא כמו חלום, או שמא העבר הגלותי כולו חלף עבר כחלום בלהות?

הכול התחיל לפני כשבועיים. ישבנו בסלון בפטפוט משפחתי קליל בהפוגה מהניקיונות, כשהתחלנו לשמוע אוווו… היינו בטוחים שזו שוב אזעקה, והתחלנו להתארגן למעבר למרחב המוגן, אבל מהר מאד הבנו שהפעם זה משהו אחר. אחר, אחר. כזה שלא שמענו מעודנו. שופר של משיח.

התחלנו לרקוד, לבכות, לשיר, פשוט יצאנו מגדרנו. אשתי הצדיקה רצה לארון להוציא את הבגד שהיא הכינה לקבלת פני משיח, והבנות הורידו מהקירות את התופים שהכינו במיוחד לרגע הזה בסדנא בביה"ס. הבן שלי מיהר להביא את המגנט שעל המקרר, עם שש הברכות שמברכים בראיית פני משיח וקיבוץ הגלויות, וכולנו יצאנו לרחוב.

זה היה מחזה שלא אשכח לעולם. המוני אדם החלו למלא את הרחובות, כשבשמיים מעל התחלנו לצפות באלפי מטוסים שבקעו מתוך העננים. אחחחח….

אבל זהו, אני צריך כרגע להתמקד. נבחרתי כנציג החבורה לעלות להר הבית לשחוט את השה.

המחזה של המוני האדם העולים כעת להר הבית, מדהים. תמיד התרגשתי כשסבא שלי סיפר לי על אותו חג שבועות ראשון, שבו הגיעו רבבות לכותל אחרי מלחמת ששת הימים. אבל גם התיאורים הכל כך נרגשים שלו, מאפילים כרגע לנוכח מה שהולך פה.

כצאן אדם כן ישראל במועדיהם. בליל האנשים והכבשים, נותן תחושה מעורבת וסוחפת של צאן קדושים. כמו כבשים שהולכים אחרי הרועה, כל כך ברור כאן שכולם הולכים אחרי ריבונו של עולם, במוכנות להתמסר ולתת את כל כולנו לעבודתו ולרצונו.

ברור לי שהחוויה כאן נוצרת לא רק מהמון האדם שהתאסף, אלא מרוח הטהרה שמרחפת על כולם. השבוע האחרון היה אינטנסיבי. קבוצות מכל הארץ הגיעו בזה אחר זה כדי להיטהר במי אפר הפרה האדומה. עמדתי בצד והתמוגגתי לגלות איך כל אחד עובר את החוויה בדרכו הוא. היה מי שעצם עיניו בדבקות עילאית ושקע בכוונות; היה מי שמעטה רצינות עזה ריחף עליו, כשהוא כולו דרוך לקיים את ההלכה על כל דקדוקיה; והיה מי שהגיע עם משב רוח מרענן כשהוא שר "טאטע טאטע תטהר…". מה שבטוח, אחרי המעמד הזה (וזה קרה פעמיים, ביום השלישי והשביעי מאז תחילת התהליך) נהפכנו והיינו לאנשים אחרים. הרגשתי כמו אחרי צנתור רוחני, או יותר נכון, זכיתי בהשתלת לב. לב בשר.

אבל הנה אני שוב מרחף במקום להיות מפוקס. כבר רוצים לנעול את שערי העזרה, ואני חייב להיות בפנים, בכת הזו. לא ברור איך כל ההמון הזה נכנס כרגע פנימה, ובכלל כל החוויה כאן כפולה. מצד אחד התחושה העוצמתית הזו של להיות חלק ממשהו גדול, או יותר נכון – ענק, שקורה. להשתייך ולהיות חלק מחבורה, מקהל, מעדת ישראל. ומאידך החשיבות של כל אחד ואחד. הרי כולנו מנויים על השה, כל אחד באופן אישי. כן, מצד אחד לוקטנו אחד לאחד, ומצד שני קהל גדול שבנו הנה. הדואליות הזו של היחיד והיחד, של הפרטיות והכלליות מפעימה. זה נראה לי ממש מאפיין של קרבן פסח כשאני חושב על זה. קרבן שיש בו אלמנטים של קרבן יחיד, וגם של ציבור. אשרינו שזכינו.

וואי, הנה השכן של ההורים שלי! איזה יופי לראות אותו. תמיד הוא היה כל כך בודד, ערירי זקן שהילך כמי שאין לו מקום בעולם. הנה הוא פה, וממש נראה שנזקפה קומתו. גם הוא חלק. גם הוא נמנה, ממש כמו כולם. כשאני חושב על זה יש כאן משהו מאד בריא שקורה. מצד אחד אין אף אחד שנשאר מאחור, לא באיזו מחלקה סגורה ולא בשום פינה חשוכה אחרת, כולם חלק מהסיפור. מצד שני, משהו במעמדות היטשטש. כבר לא כל כך ברור מי הנותן ומי המקבל. העשיר לעני? לאו דווקא. גם העני וגם הבודד הגלמוד וגם הנעבעך הכי גדול, עוזרים לעשירים ולבעלי המעמד הנכבדים לכסות על השה. אז מי המטופל ומי המטפל? כולם פה זקוקים אחד לשני באופן שוויוני, כולם יחד בונים את הציבור והחברה-החבורה באופן בריא ושלם.

רגע, מסמנים לי לגשת לשחוט. אני חייב לאסוף את עצמי. להתרכז ולהתכוון. זה כנראה הטיפול האולטימטיבי לקשיי קשב וריכוז. להיות פנימי, נוכח בכאן ועכשיו, לדעת שאת הקרבן אני שוחט לשם שמיים, ומתכוון לאכול אותו בגבולות הזמן והמקום. לא רק אני כמובן, אלא כל החבורה. אני רק השליח של כולם. עליתי ואני זוכה להעלות את כולם. הנה שוב צפו להם יחסי הגומלין המרתקים של היחיד והיחד.

השחיטה הזו הייתה עוצמתית. זה ממש היה להסתכל לנפש הבהמית שלי בעיניים, ולערוף אותה. לשחוט את כל הערכים הפסולים והזרים שהשתרבבו לי לתוך העולם הפנימי שלי. ממש כמו בפסח מצרים, למשוך ולהעתיק את עצמי מכל מה שמפריע בדרך בעבודת ה'. מכל ההפרעות הנפשיות, מכל התרבות החיצונית המצרנית לקדושה, מכל המחשבות המגבילות והמצירות את דרכי בהתמסרות הטוטאלית לקב"ה. וברגע אחד להסכים להיות שלו. לגמרי. איזו נחת רוח לה' יתברך.

הכהן מקבל את הדם שניגר מהשה שלי, ואוסף אותו בתוך כלי כסף מיוחד – בזיך. אין כאן את הלוקסוס של להתנתק מחלקים שלי, ובעצם אין פה כוונה לנתק את עצמי מעצמי ומהאישיות שלי, אני חייב להמשיך בתהליך. הכל קורה כל כך מהר, הולכת הדם בבזיכים היפהפיים מיד ליד, בסדר מופתי. הכהנים עומדים בשורות ישרות, ומעבירים את הבזיכים בשמירה קפדנית, מבלי לאבד טיפה. טיפה של דם, טיפה של זמן. הכול מרוכז בתמציתיות ברגעים האלו, ולומדים כאן סוד גדול של זריזות במתינות. אסור להתעצל, לא עת מנוחה כעת. לכן הבזיכים בנויים כך שאי אפשר יהיה להניח אותם לרגע, שהדם לא ייקרש. אך יחד עם זאת יש כאן רוגע ושלווה עוצמתיים, ממש יישוב הדעת.

ברור לי שגם הניגונים המאלפים של הלויים תורמים לאווירה הנעלית כאן. נראה לי שאני מרחף כרגע כמה טפחים מעל הקרקע. שירי ההלל מביאים להתרוממות נפש כזו שמעולם לא חוויתי. כל הזיצים שאי פעם השתתפתי בהם, הטישים, ההתוועדויות, שירי הסעודה-שלישית, שמחות בית השואבה, ההקפות השניות, והארבע-בבות בחתונות – הכל יחד לא מתקרב לצלילים שנשמעים כעת. מעין עולם הבא ממש. נראה כי כאן שער השמיים וההכנה הראויה לרוח הקודש.

אני מקשיב למילות ההלל הנשמעות ועיני מצטעפות ומתמלאות דמעות. מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון. כמה נפילות עברתי בחיי. כמה ביזיונות, וכישלונות ותסבוכים ובלבולים. ומהכל הרמת אותי ה'. בצאת ישראל ממצרים. ולא רק מהמיצרים הפרטיים שלי אלא גם הכלליים. כל מה שעברנו, מתמתק ברגעים אלו. ההופכי הצור אגם מים, כשהדין נהפך לרחמים רבים וגדולים. אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה. כמה מכונן זה כעת כשהכול התבהר, להבין מה ה' רקם פה בשבילי ובשבילנו לאורך כל הדרך. א-לי אתה ואודך. א-לי שלי. בקשר חי ואישי. גם בתוך הכלל העצום הזה, אני לא נמחק. אתה רוצה בי, ואני בך.

נראה שהכהנים מתכוננים לשטוף את העזרה, כדאי שאצא מהעזרה ואתן להם לעבוד. זה מזכיר לי את הספונג'ה של ערב שבת בבית, אותה עבודת קודש של לעשות לו יתברך דירה בתחתונים. צורת השטיפה פה מרתקת. סותמים את הפתחים ברצפת העזרה, מציפים עם המון מים את כל הלכלוך, את כל הדם שיצא מהקורבנות, ורק אחר כך פותחים את הפתחים והכל נשטף החוצה. זה מזכיר לי ממש תהליכי טיפול. להציף את כל הכאב, את כל מה שלא מבורר שהצטבר בפנים. לשהות עם זה לרגע, אבל אז לדעת לשחרר את זה. לתת לזה להישטף החוצה ולהתנקות. לסלוח. להתרפא. להתחדש.

היום שבת קודש, אז נחכה פה בהר עד צאת הכוכבים ורק אז נצלה את הכבש. על שיפוד של רימון יתלה השה, כשהוא מרחף באוויר. שלא נטעה לרגע, בעת הגאולה הזו, ונשב חזק מדי בסיר. שלא נשכח שמקום מנוחתנו הוא רק באלוקים, וביטחוננו האישי והלאומי נגזרים רק מזיקתנו אליו יתברך.

אחרי הצלייה נעבור לאכילה. כי רק ההתמסרות לה', היא-היא תביא אותנו ליהנות מהחיים באמת.

אגב, זה מדהים שאת כל התהליך הזה, ובכלל, את כל ליל הסדר, עושים דווקא בחיק המשפחה. כיהודים איננו חוגגים את החירות שלנו, כנטולי עול, אלא בתוך המשפחה המשוחררת והמשחררת. דווקא ההשתייכות שלנו, המחויבות והשליחות שלנו, מביאה אותנו לחירות הפנימית הגדולה ביותר.

ויחד עם זה משתמר ממד הבחירה. קשרי דם לא ניתן לבחור או להמיר, אבל בקרבן פסח ניתן להתאגד משפחות-משפחות יחד, גם על בסיס רצוני. אז השנה אנחנו בצד שלי או בצד של אשתי? ואולי גם כמה שכנים וידידים יצטרפו איתנו? האיזון העדין הזה של להיות חלק, ודווקא בתוך זה לגלות את עצמיותנו, ממשיך ללוות כל הלילה הזה.

הנה כבר חושך, ושמענו הבדלה, ואנחנו פה עם קרבן הפסח הנצלה. "על האש" אמיתי, אבל יש פה ממד רוחני מיוחד שמעולם לא חוויתי אותו. קודם כל הצלייה של הכבשה בת השנה כולה כאחת, נותנת תחושת איסוף, אחדות והרמוניה. חדלנו מלהיות מפורקים ומפורדים. שבנו והתקבצנו כאומה, וגם חלקי הנפש הפזורים שלנו נאחו והתגבשו לכדי אישיות אחת. אגב, גם האיסורים בהמשך הערב, שלא לשבור עצמות ולא להוציא בשר מחבורה לחבורה, משמרים ומעצימים את ממד האיסוף והאחדותיות של הרגעים האלו. רגעים מכוננים של מי כעמך כישראל, גוי אחד בארץ, המעידים על ה' אלוקינו ה' אחד.

הקורבן הזה הנצלה, ראשו על כרעיו ועל קרבו, ממש מזכיר עוּבָּר שראשו מקופל בין ברכיו. כנראה שאנחנו חוזרים ברגעים האלו כולנו למצב העוּבָּרי שלנו, בשביל להיוולד מחדש. הרי הלילה הוא יום ההולדת הלאומי שלנו, ביום הולדת אותך כפי שאומר הנביא. הלידה הזו היא-היא המעבר מהמצב העוברי-גלותי שלנו למצבנו הגאולי. הנה, סוף סוף אנחנו מתחילים לנשום, לחיות באמת. לחיים!

מכאן המעבר מתבקש לחלק השני של הלילה הזה, למצווה השניה של קרבן פסח, לאכילה. אין עוד קרבן שבה האכילה מקבלת מקום כל כך דומיננטי עד כדי הפיכתה למצווה בפני עצמה. זה ממש חלק מהותי מהעניין. דווקא עכשיו יש לי תחושה שכל החוויות הרוחניות הערטילאיות שחוויתי מוקדם יותר היום, ב'מקיפים' שלי, מתחילים להיספג בתוכי. האכילה כעת היא סוג של הפנמה, של עיכול של החוויות העוצמתיות, כדי שהם יהפכו להיות חלק ממני, מאתנו.

הנה אנחנו מסבים כאן כולנו כבני מלכים. אבות וילדים, סבים ונכדים. רוח הנעורים הסוערת ודעת הזקנה המסודרת התמזגו להן לכדי אגודה אחת. פרטי הפרטים של ההלכות, הכניסה לחורים ולסדקים של ערב החג, התכללו ועלו באש קודש בה צלינו את פסחנו. אנחנו מתרוממים פה אל-על עם שירת ההלל, אבל נשארים מחוברים מאד למציאות, מעיפים מבט מעת לעת לשעון. עוד מעט חצות. זהו סוד הבלי-גבול בגבול. המתכון המשיחי של אורות דתוהו בכלים תיקון. ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.

כן, הכל נהיה כאן אחד בלילה הזה. ראשנו על כרעינו, באנו עם כל המחשבות, הדיבורים והמעשים, והתחייבנו להיות עבדי ה'. ובכך זכינו לחירות עולם.

פסח, מצה ומרור נכרכו כאחד. הבנו איך גם הכאב והגלות היו חלק מהתהליך. המר הפך למתוק, והחושך לאור. לילה כיום יאיר.

ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים.

[מקורות השראה ליתר עיון והעמקה: סדר קרבן פסח הנדפס בסידורים; שמות יב, ע"פ פירוש רש"ר הירש; נבואות יחזקאל; מהר"ל, גבורות ה'; דרך מצוותיך, מצות קרבן פסח; שיחות הרבי מלובביץ – שערי המועדים, פסח, ח"א; אורות הקודש כרך ב', עמ' שס.

הערה חשובה – פסח הוא לשון פסיחה ודילוג, ובע"ה עם בוא הגאולה האמיתית והשלמה תכף ומיד ממש נתוודע למחוזות חדשים בנפש ובתודעה, שלא לפי ערך למה שהננו חווים היום. התיאור שהובא הוא רק ניסיון, גם אם בוסרי, להתחיל לצייר ציורי גאולה במציאות ובנפש כדי לעמוד מוכנים, כי הנה הנה משיח בא.]

להצטרפות לרשימת התפוצה של אורה רבקה וינגורט: [email protected]