הנחתי את סיר המרק על הפלטה, העפתי מבט חטוף במראה והידקתי את המטפחת על הראש שתהיה קשורה בדיוק כמו שאני אוהבת. לקחתי את קופסת הגפרורים המוכספת והדלקתי גפרור אחד גדול. התחלתי להדליק את מניין הנרות שלי, להעלות שלהבות בשני פמוטי הכסף הגדולים והמבריקים, ואחר כך בשמונת הפמוטים הקטנים יותר.

כבר שנים שיש לי מנהג בזמן הקדוש הזה, כשאני לובשת מלכות שבת, אני חושבת על כל ילד, מעלה תמונה או זיכרון שלו בראשי ומודה. פשוט מודה. אצל בניה נזכרתי בפעם ההיא שראש הישיבה אמר לנו באסיפת ההורים שלא היה לו עוד עילוי כזה בישיבה אף פעם. אצל ידידיה, סיום הש"ס בכיתה י"ב. בלביא נזכרתי עטוי קיטל צועד אל עבר אפרת ומכסה אותה בהינומה

כל נר והאור שנדלק בחדר שלו בלב. אבל רק בנר השמיני, פתאום הפסקת חשמל. מישהו כיבה את המתג בחדר הזה. בקושי הצלחתי להדליק את הנר. באמת שניסיתי למצוא משהו שישמח אותי. שאצליח להודות עליו. כמה שהודיתי אז לה' כשהיא נולדה אחרי שבעה בנים. רקדתי איתה בלילות ועטפתי אותה בשכבות ורודות. הכל קניתי לה חדש, מהמוצץ ועד לשמיכת הפליז. כמה דמיינתי אותנו משחנשות בלילות, יוצאות יחד לעיר לקנות בגדים, כולם אמרו לי מסביב שאחכה ואראה שקשר עם בת זה משהו אחר לגמרי… היא תהיה הקרובה אליי מכולם כשאט אט הקן יתרוקן. אז איך זה, ריבונו של עולם, איך זה שאני לא מסוגלת כמעט לחבק אותה היום? מתביישת ללכת איתה ברחוב המבטים, הגבות המורמות, הלחשושים.. לא מסוגלת.

בהתחלה החצאיות שהתקצרו, והתקצרו השרוולים עד שנעלמו, אחר כך שעות הלילה המאוחרות שהייתה מגיעה הביתה אפופת ריחות משונים, האולפנא המעולה שעזבה "כי אני לא נושמת שם", השבתות שהייתה נעלמת בהן בלי לומר מילה. הרעש שהיא קראה לו שירים, שבקעו מתוך החדר שלה, שהיו ההיפך הגמור מאברהם פריד שהתנגן בבית שלנו. שלחתי לה הודעה שתתקשר לפני שבת כדי שנברך אותה, אבל היא לא התקשרה ואני לא הסכמתי להיות זו שממצמצת ראשונה. יש גבול. אני האמא והיא הילדה. אני לא אתחנן אליה. עכשיו ייסורי המצפון לופתים לי את הבטן. אולי הייתי צריכה להתקשר בכל זאת. אני מתגעגעת בעצם. אוף. אני מתגעגעת.

"היי אמא, מצטערת, לא אגיע הערב להדלקת נר ראשון, אני נמצאת עם החניכים במועדונית בירושלים, יש לנו מסיבה. אני גם נשארת לישון שם כי יש לנו טיול למחרת. תהנו!"

התיישבתי במטבח על הכיסא. קוראת שוב ושוב את המילים בהודעה ששלחה. הייתי באמצע טיגון הסופגניות. הבית כבר לבש חג והחנוכיות היו מוכנות על אדן החלון. ניגבתי את הידיים בסינר שהיה קשור למותניי וכיביתי את הגז.

אני לא מאמינה, היא יודעת שבנר ראשון של חנוכה אצלנו איש בל ייעדר. כבר שנים שאנחנו מדליקים ביחד כולם את הנר הראשון. רק לבחורי ישיבה יש פטור, שלא יהיה ביטול תורה. זו הפעם הראשונה שמדליקים והחנוכיות עדיין נקיות מטפטופי שעווה. אני תמיד מכינה את האוכל שהיא הכי אוהבת רק בערב הזה: מרק מיניסטרונה סמיך, לביבות גבינה וקינמון ואיך אפשר בלי הסופגניות שלי. חידון חנוכה, דברי תורה, ריקודים. לכל ילד מחכה מתנה עטופה שקנינו במיוחד. עם השנים גם הכלות והנכדים הצטרפו למסורת. כל השנה אנחנו מחכים לערב המיוחד והמשפחתי הזה. שמח כמעט כמו פורים.

גם כשהילדים התחתנו הם כבר הסבירו לכלות שנר ראשון של חנוכה – רק אצל טובאל.

והיא יודעת שזה חשוב לי, שנהיה כולנו יחד, אז נכון שהיא מתנדבת ב"אור של תקווה" וזה מקסים והכל. אבל נו, יסתדרו בלעדיה. אפשר לחשוב? המשפחה צריכה להיות מעל הכל. מה אני אמורה לענות לה עכשיו? להתעצבן? עוד פעם לא נדבר שבועיים? לכתוב לה: "תהני גם את!"? היא יודעת שאני אוכלת את הלב עכשיו. להתעלם? למה הכל צריך להיות כל כך מסובך איתה?

בניה כבר הגיע עם שירה והילדים, לביא ואפרת בדיוק חונים, כולם נכנסים בהתלהבות הביתה ואיפה אני ואיפה חנוכה. אני חנוקה מדמעות ויש לי פרצוף של לביבה אפויה בתנור. אין לי אפילו טיפת שמחה בכד. שטפתי את הפנים, ניגבתי בסינר והלכתי לסלון, יצא לי מהפה ה"חנוכה שמחחחחח" הכי עולץ והכי מאולץ שיש.

אחרי שנגלה אחת חוסלה כליל, הלכתי להכניס עוד כמה כדורי בצק לתוך הסיר, כדי שיהיה טרי טרי. מנצלת את הדקות האלה גם לבריחה קלה. "אמא, מה קורה?" בניה הישיר אליי מבט. חיכה שאחמוק למטבח. "עליי את לא יכולה לעבוד. לבכורים יש חוש כזה מיוחד… זו אמונה, נכון? אני מבין שכבר לא נאה לה לבוא למסיבות שלנו. תכלס, אני מבין אותה. את זוכרת שפעם שעברה בנימין שאל אותה למה היא גזרה לעצמה את השרוולים ולמה יש לה ריח של מדורה מהבגדים. נמאס לה. היא לא נהנית איתנו. היא אחרת. דמיינת בחורת אולפנא חסודה שרוצה להיות אברכית ויצא לך הכי רחוק מזה. אני מבין שכואב לך. אני רואה שכואב לך. אבל".

"בניה, אתה לא מבין, זו הבת היחידה שלי, בחיי שאני לא מבינה איפה טעיתי!" מעל לסיר השמן המבעבע נשרה דמעה והשמיעה קול תסיסה.

"אמא, אני לא חושב שיש כאן עניין של טעות בכלל. את ששורקת ספרי אמונה חושבת שהתפלקה לקב"ה נשמה והתגלגלה אלייך בטעות? אני כן יכול להגיד לך שעכשיו זה זמן לתקן ולא להתרחק. היא נהנית שם בהתנדבות שלה, נכון? יש לי רעיון.. סעו אליה, את ואבא. קחי מרק, לביבות וסופגניות ופשוט תהיו איתה. שתריח בית, שתרגיש חיבוק".

"מה פתאום? עכשיו כשכולם פה? לא מסכימה שהיא תכתיב מה שקורה. וחוץ מזה, אם אני נוסעת אליה זה כאילו שאני בסדר עם איך שהיא. נותנת לה אישור".

בניה חיבק אותי ואחר כך הסתכל לי לתוך העיניים. ואם לא תתני לה אישור? אז את תהיי מאושרת?

יוסף כמעט התעלף כשאמרתי לו שאני רוצה לנסוע אליה. בניה יצא מהמטבח עם חיוך של ניצחון.

כשהגענו אל המועדונית, עוד לפני שנכנסנו לאולם המסיבה, פגשנו במנהלת. היא שאלה אותנו מי אנחנו. "אנחנו ההורים של אמונה". היה נראה כאילו השם לא מוכר לה בכלל. "אמונה טובאל". ניסיתי שוב. "אההה! את מתכוונת לאיימי? איימי טובאל. ככה היא הציגה את עצמה כשבאה לכאן בפעם הראשונה. וואו, יש לכם בת כל כך מיוחדת, היא פשוט נשמה גדולה! כולה לב. החניכים כאן משוגעים עליה! היא כזאת מסורה וטובה. לא יודעת מה היינו עושים כאן בלעדיה. היא ארגנה כאן הכל הערב. בחנוכה ממש קשה למצוא מתנדבים טובים. כולם באילת או במסיבות משפחתיות". שום דבר מכל אלה לא הרשים אותי. רק חשבתי: איימי היא קוראת לעצמה עכשיו….??

התקדמנו אל האולם ועמדנו בפתח, לא ממש נכנסנו. אבל אותה אי אפשר היה לפספס. אמונה הייתה שם האש החיה. עברה בין כל החניכים, חילקה הוראות, ניגבה לילדה אחת את הריבה שנזלה לה על הסנטר, הסיעה ילדים בכסאות גלגלים לכיוון ההצגה שעוד מעט מתחילה. הפנים שלה זרחו. אף פעם לא ראיתי אותה ככה. כשמבטנו הצטלבו אחרי כמה רגעים, היא הייתה מופתעת מאוד, אפילו חיבוק חטוף היה. היא עשתה לנו היכרות עם חלק מהחניכים. ילדים מקסימים עם חיים מאוד מורכבים. איזה גיבורים. אמונה התנצלה שהיא לא יכולה עוד לדבר. יש חניכה שצריך להחליף לה דחוף. היא הסיעה נערה יפהפייה בכסא גלגלים לעבר תאי השירותים. בכזו פשטות. לא חושבת שאני הייתי מצליחה.

***

ערב שבת. ניגשת להדליק נרות. מרק כבר על הפלטה והמטפחת יושבת בול.

התחלתי בשני הפמוטים הגדולים והמשכתי לשמינייה הצעירה.

כשכל השלהבות דלקו יפה יפה בירכתי והתפללתי מתון מתון.

"וזכני לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים".

חזרתי על המילים שוב ולפתע בקע אור גדול בחדר השמיני. אור הגנוז לצדיקים. "ובמעשים טובים!"

תמונה של נערה מסיעה נערה.

זו מלאכת עבודת הבורא.