מצרים, שנת ב'תמ"ז
אחיכבד הרגיש את דש גלימתו המיוזעת נמתח כלפי מטה, מה שגרם לו להסתובב ולראות את בנו הצעיר יהועזר עומד ומביט בו בעיניים תמימות.
"אבא", הוא אמר לו, "שמעת את הבשורות הטובות?"
"על מה אתה מדבר, בן?" אחיכבד פלט בקול עייף מעוד יום עבודה מפרך בבניית הערים המצריות.
"על זה שנצא מכאן, שהקדוש ברוך הוא רוצה לגאול אותנו, ושסוף סוף נגיע לארץ כנען", אמר לו יהועזר.
"אוי נו, עוד פעם יהועזר, אמרתי לך כבר, אלו סיפורים ששמעתי מאז שאני הייתי ילד. די, אנחנו כאן כבר מאתיים ותשע שנים, וכנראה נישאר כאן".
"חוץ מזה", הוא המשיך להטיף לבנו, "בימים אלו שמעון שלנו נבחר כחבר בוועדה המייעצת של פרעה, והתקווה של כולנו היא שהוא יקל עלינו קצת את העבודה כאן. אלו בשורות רציניות, ולא כל האמונות הטפלות והמשיחיות שמספרים לך", הוא סיים, וחזר לבהות מבעד לחלון בקו הדק של הירח, שבישר את תחילתו של חודש נוסף.
יהועזר הסתכל על אביו, וחשב לעצמו כמה חבל שהוא לא נותן לעצמו להאמין.
ניו יורק, שנת ה'תשט"ז
ג'ק עמד על המדרכה מחוץ לבניין המפעל החדש אותו קנה זה מכבר, מביט בו בהנאה מרובה. זה היה עוד צעד שהגדיל את אימפריית העסקים שלו, והוא היה מאוד מרוצה.
"ר' יענק'ל", הוא שמע קול עייף קורא מאחוריו. הוא הביט לאחור וראה את ידידו הטוב של אביו המנוח, ר' אהרן, עומד שם.
לרוב הוא לא סבל שקוראים לו "יענק'ל", זה החזיר אותו לימים שאותם הוא היה מעדיף לשכוח.
"מה שלומך ר' אהרן?" הוא פנה בנימוס לזקן, אבל ר' אהרן מצידו לא ענה על השאלה, ומיד ניגש לעניין.
"ר' יענק'ל יקירי, שמעתי שקנית את המפעל הזה", הוא אמר לו, "ועכשיו תהיה לך הזכות להשבית אותו כליל בשבת. אתה יודע ר' יענק'ל איזו זכות עצומה זו?" הוא שאל בשאלה ספק רטורית.
ג'ק התבונן בר' אהרן ולא ממש ידע איך לאכול את מה ששמע עכשיו.
"ר' אהרן היקר", הוא פנה אליו, "אתה יודע עד כמה אני מעריך ומוקיר אותך כידידו הטוב של אבי המנוח. אבל אנחנו בעולם אחר. תבין, מה שחשוב כאן זה כסף. אנחנו לא נחיה לנצח יו נואו. ולכן הכי חשוב שנחיה כמה שיותר טוב במעט זמן שיש לנו".
הוא סיים את המונולוג שלו והביט בר' אהרן, שמצידו העניק לו מבט עצוב. הוא הבין שהמצב אבוד.
ר' אהרן הסתובב והלך כשהוא חושב לעצמו, כמה חבל שיענק'ל לא נותן לעצמו לחשוב קצת מעבר לכסף.
ירושלים, שנת ה'תשפ"ד
משה התנדנד ליד הסטנדר באדיקות בניסיון לפצח את הסוגיה. יש כאן רבי עקיבא איגר שנשמע כמו מילות קוד שלא מובנות לו בכלל.
טפיחה על השכם שלו עוררה אותו מהניסיון להבין שוב מה בדיוק אומר רבי עקיבא איגר, וכשהוא הסתובב הוא ראה את ידידו פיני, מחוייך כולו.
"משה, כמה טוב לראות אותך לומד", הוא אמר. "אני באמת לא רוצה להפריע, אבל אנחנו מארגנים הערב מפגש משותף של הכנה לקראת ליל הסדר. אתה יודע, לימוד משותף של ההגדה, ניגונים, ואתה יודע, חיזוק לקראת היציאה ממצרים".
משה הביט בפיני, הוא ידע שפיני לאחרונה נהיה מין 'רוחני' כזה, וזה לא מצא חן בעיניו.
"תקשיב לי טוב פיני", הוא אמר תוך כדי ניסיון לשמור על קור רוח, שלא ממש הצליח. "התפקיד שלנו בעולם הוא לשבת וללמוד תורה. זהו. שום דבר אחר, ואל תבלבל לי את הראש עם הכנות רוחניות וכאלה. כשנגיע לליל הסדר נעשה אותו כמו שצריך, וכפי שכתוב בפוסקים".
"ובינינו", המשיך משה, "ליל הסדר כולו לא צריך לקחת יותר משעה. זהו. ואחר כך חוזרים ללמוד".
פיני הביט במשה ושתק. הוא ידע שזה יהיה ניסיון עקר לשכנע אותו עכשיו. הוא בשלו.
הוא הסתובב והלך כשהוא חושב לעצמו, כמה חבל שמשה מעסיק את עצמו כל היום בתורה, ולמרות זאת הכל כל כך קריר.
***
כשנשב לליל הסדר, כבר בתחילתו נפתח ונאמר את המשפט בארמית "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים".
הבעיה הבסיסית שיש במשפט זה היא העובדה שאנחנו מייחסים את אכילת המצה "הא לחמא עניא" – לחם העוני הזה – למה שבני ישראל אכלו במצרים, ולא היא. בני ישראל לא אכלו את המצות במצרים, הם אכלו אותן ביציאה ממצרים. במצרים הם אכלו בעיקר קש…
אז מה בדיוק אומר המשפט הזה?
תשובה נפלאה לשאלה זו, שגם הופכת אותו לאקטואלי בכל כך הרבה מצבים, אומר רבי יוסף יצחק, הריי"ץ מליובאוויטש, כשהוא מסביר ש"אבהתנא", האבות, הוא לא רק ביטוי גנאלוגי שמתייחס לראשוני האומה, אלא גם למושג הקבלי "אבות", שמשמעותו כוחות השכל, או ה"מוחין", כפי שהם נקראים בעגה החסידית.
המוחין, זה הכוח שיש באדם שמסוגל לנתב אותו למקומות הנכונים בסבך הרגשות, האינסטינקטים, ומאורעות החיים.
האסון הגדול של גלות מצרים, מסביר הריי"ץ, היה שלחם העוני, עניות המחשבה שהערנו לקרבנו כשהיינו בגלות מצרים והייתה ללחם חוקנו, אכלה לנו את המוחין, את האבות שלנו.
עניות מחשבה היא מצב שיכול ללבוש מופעים שונים בחיים שלנו.
זה יכול להיות המקום שבו האדם איננו מסוגל להאמין ולראות את מה שכתוב בתורה ונאמר על ידי הנביאים כמשהו ממשי, בגלל שהראש פשוט לא פנוי לכך.
זה יכול להיות המקום שבו הראש תפוס כל כך בלחשוב מאיפה מביאים עוד דולר עד כדי שהוא לא פנוי לחשוב מילימטר מעבר, על מה נדרש ממנו ומה הייעוד שלשמו הוא הגיע לעולם.
וזה יכול להיות גם בצורה קצת יותר עדינה, כמו אדם שמקיף את עצמו בלימוד תורה, אבל לא מפנה את ראשו לחשוב על נותן התורה.
המשותף לכל אותם מופעים של עניות מחשבה שאוכלת את הראש, הוא שהם כולם מביאים את האדם לחשוב על ה"כאן ועכשיו", ההווה, המוחשי והזמין, ולא על מה שמעבר.
הדרך החוצה עוברת בראש
כדי להמחיש את העניין, מביא הרבי הריי"ץ סיפור נפלא על רבי נחום מצ'רנוביל, שבאחת הפעמים שקיבל אנשים ל'יחידות', ניגש אל הגבאי שלו אחד מאותם חסידים שבאו להתברך אצל רבי נחום, וסיפר לו שהוא הגיע לרבי עם תשורה נאה של שלש מאות רובל, כדי להודות לו על ברכה שנתן.
הגבאי, שהכיר את המצב הדחוק בביתו של הרבי, שמח מאוד לשמוע על כך, כי הסכום הזה היה אמור לסגור את החובות בביתו של הרבי.
העניין הוא שכאשר הגבאי נכנס לקחת את דמי הפדיונות שהשאירו החסידים, לא היו שלש מאות רובל…
כששאל הגבאי את רבי נחום על כך, ענה לו הרבי שאחד החסידים שהגיע אליו סיפר לו על מצוקה שהוא נקלע אליה, ושלוש מאות הרובל הללו שימשו כדי לפתור את מצוקתו של אותו החסיד.
את הסיפור הזה מביא הרבי הריי"ץ כדוגמה נפלאה למצב שבו הדוחק הגשמי לא 'אכל' לרבי נחום את הראש, ולמרות שהוא יכול היה להפיק תועלת מרובה מאותו הכסף, הוא ידע לאבחן עד כמה השני זקוק לו יותר ממנו ולפעול בהתאם.
העובדה שאנחנו פותחים את ליל הסדר, שאמור להוביל אותנו "מעבדות לחירות", עם האמירה הזו, נובעת מהבנה פשוטה שהדרך החוצה מהעבדות עוברת בראש. ואם הראש נמצא במקום הנכון ולא מאפשר לתמורות החיים להשתלט עליו, אזי הדרך החוצה סלולה ובטוחה.
אירן, חיזבאללה, חמאס, ריבית יורדת או עולה, קשיים בבנק, בעבודה או סתם קושיות קשות על רבי עקיבא איגר (מאחל מעומק ליבי לכל הקוראים שהצרות יסתכמו ברבי עקיבא איגר מוקשה…), כל אלו אינם רשאים לאכול לנו את הראש, כי הראש צריך להיות חופשי ומשוחרר בשביל לחשוב נכון.
אז כשנשב לליל הסדר השנה, נביט לעצמנו פנימה לתוך הלב והראש ונאמר בקול גדול וברור: פרעה, אכלת את הראש פעם אחת, אבל הפעם כבר לא!
