שמיים זרועי כוכבים ליוו אותי כשהתחלתי לעלות במדרגות. השעה הייתה 2:00 בלילה והמון כיסה את רחבת הכותל המערבי. הסליחות הסתיימו, אבל ניכר היה שאנשים לא ממהרים הביתה על אף השעה.

כל מילה בסליחות הצליפה השנה בלב בעוצמות שאין לתאר. לכל מקום שאליו הבטתי ראיתי דמעות. של ההיא עם הפאה, וההיא עם הצעיף על הראש, הבחורה עם השמלה השחורה והעקבים הדקיקים, והנערה עם הסרפן והצמה הארוכה. אני כמעט בטוחה ששמעתי סדק נבקע בשמיים כשכולם שאגו יחד: "חטאנו לפניך, רחם עלינו". בחיי שאם הייתי עוברת עם קערה ואוספת את כל הדמעות, הייתי יכולה למלא בריכה. בעצם, מה בריכה? מקווה! גם אני הייתי שם בין שבורות הלב ורצוצות הכנף. מבכה את השנה וקללותיה, אוי, אוי, כמה קללותיה רבות היו… ומתפללת לשנה שתחבוש פצעים, תחבק ותברא אותנו מחדש, טובים יותר, בוטחים יותר. התביישתי בשנה כזו כללית לבקש גם על עצמי. עם ישראל צריך ישועות, מה אני אדחף עכשיו עם הצרכים שלי, את מי מעניין עכשיו מה עלמה צריכה, עכשיו מתפללים על מה שעם ישראל צריך.

אחרי שכבר פסעתי לאחור עם הפנים אל הכותל, שמעתי שמרימים חתן בעזרת הגברים ושרים לו "עוד ישמע"… נעמדתי לרגע והתחלתי שוב לפסוע קדימה אל הכותל… קצת כמו בסוף העמידה ב"עושה שלום במרומיו". נגעתי באבנים הקדושות ולחשתי: "אבא, תבנה לי בית השנה, צריך הרבה בתים חדשים בזמן הקשה הזה. תפתח לי פתח, אני מרגישה שהוא קרוב. אני באמת מרגישה".

כשהגעתי לרכב ראיתי הודעה משמרית אחותי ששאלה מתי אני מגיעה, עניתי לה. תוך כדי שאני עונה לה, נכנסה הודעה מעינת. "היי עלמה, בחיים לא הייתי שולחת לך הודעה בשעה כזו, אבל אני רואה שאת מחוברת אז מנסה, יש לך דקה להתקשר אליי? לא דחוף, אפשר גם מחר".

חבל שלא ביקשתי מה' שיטפל גם במידת הסקרנות שלי… שאני עכשיו אחכה עד מחר? שנים לא דיברנו, מה היא צריכה עכשיו באמצע הלילה…

שלחתי לה "בטח, תתקשרי".

לא עברה דקה ועל הקו הייתה עינת.

"מה שלומך, עלמה, ממש מזמן לא דיברנו".

"טוב, ב"ה, בדיוק חוזרת מסליחות בכותל, אלו לא השעות שלי בדרך כלל"…

"תקשיבי, אני אגש ישר לעניין, אני בענייני שידוכים… רציתי להכיר לך מישהו, אז קודם כל לדעת אם את פנויה עכשיו…"

אם אני פנויה עכשיו היא שואלת… מי סיפר לה שהמלחמה הזו ודייטים לא הולך ביחד…

"האמת ש… כן".

"או.קיי, אז… את זוכרת את אח שלי, אביתר?"

רציתי לצעוק לה: מי לא זוכר את אח שלך אביתר?? או יותר נכון, מי לא זוכרת?? הוא היה הבחור שכולן תמיד רצו. גם נראה מעולה, גם צדיק, אבל לא כבד כזה, שמח, טוב לב. כשהוא היה רכז הנוער ביישוב, כולם היו מגיעים לכל פעילות. היו לו טונות של כריזמה והוא תמיד שידר ביטחון במה שהוא אומר ועושה. אם הוא היה מעביר שיעור, כולם היו מקשיבים לו. הוא היה מעביר את המסרים עם סיפורים וצחוקים כדי שכולם יוכלו להתחבר. אף פעם הוא לא החזיק מעצמו, וידע גם לשבת על הרצפה עם החבר'ה הכי תלושים ולדבר איתם בגובה העיניים. היה מושך אותנו לכל מיני מבצעי חסד. וואו, הוא משהו מיוחד ממש!

"כן, בטח, שאני זוכרת". הרהרתי בזמנים הקסומים שהיו לנו בגולן המושלם. עברנו למרכז לפני שלוש שנים, בגלל העבודה של אבא שלי, וכמעט נשארתי לגור שם בדירה לבד. היה לי כל כך קשה לעזוב, בסוף עברתי איתם גם כן, אולי זאת הייתה טעות…

"אז, אני מקווה שזה בסדר, ואל תכעסי עליי, אבל ככה השבוע ישבתי על אביתר, אכלנו פיצה, ועל הדרך אכלתי לו את הראש… ואמרתי לו "יאללה, בא לי שתתחתן כבר". ניסיתי להציע לו כל מיני בנות שנראה לי מתאימות, וכשהגענו אלייך הוא הסכים שאברר אם את פנויה. מה את אומרת? את רוצה תמונה שלו?"

ואני חושבת לי בלב: אמאלה, אביתר מרום. מי היה מאמין שיציעו לי את אביתר מרום? ועוד שהוא כבר הסכים וביקש לשאול אותי.

לא רציתי להישמע מתלהבת מדי, למרות שהלב שלי פחות או יותר התפוצץ… אז אמרתי בנון שלאנט כזה "בסדר. אפשר לנסות. את יכולה לתת לו את המספר שלי".

נשמע שעינת הייתה מופתעת מההסכמה המיידית והייתה שתיקה קלה. "וואו. איזו זריזה, חשבתי תגידי שאת צריכה לחשוב על זה, תשאלי מה הוא עושה היום, אולי תבקשי תמונה…".

"עינתי, אני זוכרת את אביתר מאוד לטובה, ואם הוא כבר הסכים, אז נדבר ונראה אם שייך להתקדם… תודה שחשבת עליי, נשמה", ניסיתי לסיים את השיחה כדי לנשום.

כשאמרתי לה לילה טוב, הרגשתי שהיא רוצה לומר עוד משהו, אבל סיימנו את השיחה.

ישבתי באוטו. צורחת תודה, תודה, תודה לאבא שבשמיים. הרגע יצאתי מהכותל וכבר הוא שולח לי קרן אור. מלמלתי "מזמור לתודה" חמש פעמים. גם אם בסוף לא ייצא מזה כלום, הרגשתי שהקב"ה שומע אותי, שהוא כאן איתי, שהוא דואג לי ואוהב אותי ולא עוזב אותי לשנייה.

שתיתי קצת מבקבוק המים שלי ולקחתי ביס מחבילת השוקולד שהייתה לי בתיק, התנעתי את האוטו ואז נשמע צליל של הודעה מהפלאפון.

הודעה קולית מעינת.

"היי, עינת, שוב אני, אני מצטערת אבל רק ככה זה הולך. רק ככה אפשר להצליח היום. אם היית שואלת עליו, הייתי עונה, היית כל כך החלטית ולא שאלת כלום על אחי המהמם, ידעתי שאני צריכה לחפש קודם כל אנשים שמכירים אותו מהעבר, שיודעים שאין, אין כמוהו בכל העולם! זר לא יבין את זאת. אבל עכשיו אני רואה חובה לספר לך. אביתר נפצע לפני חמישה חודשים בעזה, הוא עבר שיקום ומשתפר מיום ליום. מצרפת לך תמונה. את ממש יכולה להגיד שאת מתחרטת. זה יהיה מאוד מובן. לילה טוב ושנה טובה".

אני פותחת את התמונה ורואה את אביתר יושב על כיסא גלגלים. הפנים שלו יפות כשהיו, הוא מחייך חיוך מבויש וגומה קטנה תלויה לו על הלחי. העיניים שלו טובות טובות, זקנקן קטן והרבה אור קורנים ממנו. אני מגדילה את התמונה ורואה בבירור. רגל ימין איננה… הלב שלי צונח.

מחשבה ראשונה: למה ישר אמרת כן? מה, את נערה מתלהבת? לא עברת כבר את הגיל? לא למדת ששואלים שאלות לפני שאומרים כן??

מחשבה שנייה: איך לא ידעתי? אמנם עזבנו לפני שלוש שנים, אבל איך התנתקנו ככה? כל המשפחות שאמרנו שנשמור איתן על קשר, כלום. חמישה חודשים ולא ידענו שהוא נפצע. מצד שני, חדשות קשות כל יום, כל כך הרבה הרוגים, שאת הפצועים פחות שומעים. לא מסקרים ליווי של משפחת פצוע, רק משפחה שכולה. לא נמצאים עם משפחה שהילד שלה נמצא בטיפול נמרץ וחייו תלויים בין שמיים וארץ, אין עבודה, אין חיים, רק צפצופים של מכשירים ורעדה בכל הגוף כשהרופא יוצא לדווח מה המצב. לא פלא שלא ידענו באמת. מסכנים משפחת מרום האהובה, מה עבר עליהם…

רגע, רגע, אני לוקחת את התיק שלי במהירות ושופכת את כל התכולה שלו על הכיסא שליד הנהג. מבין כל הטישיו, המשקפיים והארנק, אני שולפת את הסידור. בתוך הסידור יש לי רשימה של פצועים שאני מתפללת עליהם כל יום. עוברת על הרשימה והעיניים שלי נתקעות על השם: אביתר מאיר בן רינה רבקה. אני לא מאמינה! התפללתי עליו כל הזמן. בתוך ים השמות והפנים, אני התפללתי על אביתר כל הזמן ולא ידעתי!

מחשבה שלישית: מה אני עושה עכשיו? להתייעץ עם מישהו? להחליט לבד? אני מחליטה.

ברכת הכותל עליי, וברית כרותה לשפתיים. אמרתי כן. שיהיה כן. שולחת לעינת הודעה: "שיתקשר".

אחרי שתי שיחות טלפון טובות, נפגשנו. גם איפה להיפגש היה עניין. צריך מקום מונגש, צריך מקום נוח ולא צפוף. בסוף נפגשנו בפארק, מצאנו שם מקום שקט עם ספסל מוצל. הוא הביא שולחן קטן מתקפל וגם פקל להכין לנו קפה עם עוגיות שוות ליד.

סיפרתי לו על המעבר למרכז וכמה הוא שונה מהגולן הפסטורלי, כמה אני מתגעגעת לאוויר הצלול ולשכנים המופלאים, הוא סיפר שמבחינתו לא לעזוב את הגולן בחיים. לידינו עברו אמא וילד קטן שהחזיק כדור והיה נראה בן ארבע בערך. הוא נעמד, הסתכל על אביתר ואז אמר לאמא שלו: "אמא, תראי, לאיש הזה אין רגל". האמא החליפה צבעים. היא שתקה רגע ואמרה "סליחה, אתה יודע, ילדים, אני מצטערת". אביתר חייך בחזרה ואמר לה: "אל תדאגי, הוא לא הראשון ולא האחרון, הכל טוב, כבר התרגלתי". הספקנו לשמוע מרחוק שהאמא נוזפת בילד ואומרת לו שלא מצביעים על אנשים ובטח לא אומרים עליהם דברים בקול…

"תגיד אביתר, באמת התרגלת"?

"ברור שלא". הוא ענה בלי למצמץ. "אני מרגיש חייב להודות שיצאתי מהפיצוץ הארור ההוא רק בלי רגל. אופק איבד את הראייה, עדי איבד את הזיכרון, ינאי עדיין מורדם ומונשם… וצחי…", הוא נשנק, "צחי כבר לא איתנו. אז רגל? נו, באמת, יצאתי בזול. רגל אפשר להחליף בפרוטזה, זה לא מאה, אבל זה משהו. העניין הוא שבעיני החברה אתה ישר סוג ב'. הרי תכלס, אני אותו אביתר שהייתי, עם אותן תכונות, אותן מחשבות, אותה עבודת ה', אותם הרגלים מטופשים ואותו הומור שקיבל מלא גוונים שחורים במלחמה הזו. אבל ברגע אחד הפכת מכלי שלם, לכלי שבור, למסכן שבכיסא הגלגלים, לחסר הישע.

"בבית החולים כשהייתי צריך לאכול או להתפלל, מילא. את זה עשיתי לבד. אבל כשהייתי צריך ללכת לשירותים וידעתי שמישהו יצטרך ללוות אותי, זה גמר אותי. פעולה שילד בן שלוש יכול, אתה לא. בהתחלה ניסיתי לא לשתות כדי לא ללכת לשירותים, אבל אז עלו עליי כשכמעט התייבשתי ואמרו לי שיחברו אותי לנוזלים אם לא אשתה. תראי, זה לא חיים תותים, יש קשיים, יש גם את הנפש שצריך לעזור לה, בכל זאת, זה אירוע משנה חיים, אבל יש איזו תחושה של תנו לי להתמודד בשקט, ורק בלי המבטים המרחמים, אוי, המבטים המרחמים… אני לא יכול איתם… אני לא יכול… אני חושב על המוני הגברים החסונים שבן רגע מצאו את עצמם נושאים בתואר "נכים" על כיסאות הגלגלים, הפרוטזות, והמראות של קטועי גפיים שהולכים להיות עכשיו לגמרי חלק מהנוף. נצליח כחברה להכיל את זה? נצליח להבין שהם בדיוק אותם אנשים ואפילו יותר מזה?"

ישבנו שם בצל במשך שעתיים והשיחה הייתה טובה. ממש טובה. לפני שסיימנו את הפגישה שאלתי אותו: "ואם היו אומרים לך כשנכנסת לעזה שתצא משם בלי רגל, היית נכנס?"

הוא שוב ענה בלי למצמץ. "בשביל העם שלי הייתי מוכן גם לאבד את הרגל השנייה". ברגע הזה ידעתי. הוא האיש שלי. נקודה.

אחרי שלושה חודשים, באותו מקום בו נפגשנו בפעם הראשונה, הוא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן איתו. ואחרי שעניתי שכן. וברור. והעיניים זלגו מהתרגשות, הוא היה חייב לגלגל אותי מצחוק עם "את מוותרת לי על לכרוע לך ברך, כן?"

ואז הרצין ואמר: "עלמה, תודה שאת מקבלת אותי כמו שאני, עכשיו אנחנו מתרגשים ואוהבים, אבל החיים יזמנו לנו גם אתגרים, את יודעת. זוג אחד עם שלוש רגליים. זה לא הולך ברגל… אני אעשה הכל כדי שזה יהיה הכי קל. אבל לא הכל תלוי בי. אנחנו נתפלל ביחד שנעמוד בזה ביחד, ולפעמים גם נשב… ואחרי שנתחתן, בא לי להקים איזו עמותה כזו שעוזרת בשידוכים של נפגעי מלחמה. מרגיש לי שאף אחד לא עוסק בזה, וזה סופר חשוב עכשיו".

"אני רואה את האש שלך בעיניים, ומבינה שאף אחד לא יכול לכבות לך אותה. איזה מזל שאתה שלי".

"ועכשיו אנחנו הולכים להגיד תודה. כשעינת התקשרה אלייך והציעה לך שניפגש, בדיוק חזרת מסליחות בכותל. אז אנחנו נוסעים לסגור שם מעגל. יש לך פה ארוס עם תו נכה, חסל סדר מדרגות, אני מביא אותך עד הכותל כמו מלכה!"

ובנימה אישית… בדרך כלל אני מניחה את הסיפורים שלי כאן ומשתדלת שהם יעוררו למחשבה בנושאים שונים ורלוונטיים.

אשמח לשמוע מכם תובנות על שידוכים של נכי מלחמה, בין אם מניסיון ובין אם לא.

[email protected]