אעופה אשכונה

אעופה אשכונה

אני לא מאמינה! תאומים?? אני רואה נכון? חייבת להתקרב כדי להיות בטוחה. יואו! הם כל כך מתוקים. הבן לבוש בתכלת, איזה נסיך. לחיים עגולות ושני סנטרים, והקטנה הזו, לאכול אותה, ורדרדה ומקסימה. קצת יותר קטנה.. בטח הבחורצ'יק השתלט לה על האוכל ברחם. נו, בנים..

ותראו את ריקי, האמא שלהם, איך שהיא נראית מאושרת, מנדנדת את עגלת התאומים וממלמלת תהילים תוך כדי. עכשיו אני מבינה למה היא לא הגיעה לכאן הרבה זמן. בטח הייתה לה שמירת היריון, וגם כשהם נולדו לקח לה זמן להתאושש. לפחות חמש שנים הם היו מגיעים לכאן. כל שבוע כמעט. הייתי מרחוק רואה אותם יורדים במדרגות אל הכותל ובדיוק ליד הברזיות מתפצלים. מרכינים ראש ולוחשים: "שיתקבלו התפילות", היא אל הנשים והוא אל הגברים. זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת. חמש שנים! אני רק יכולה לדמיין את התגובה שלהם כשקיבלו תשובה חיובית מהמרפאה, וכיצד התרגשו באולטרה-סאונד הראשון כשראו על הצג שני שקים. הנוצות שלי סומרות כשאני רק חושבת על זה.

אני הולכת להציץ ברשותכם בעזרת גברים על האבא הטרי.. אני רואה שמחבקים אותו ומאחלים לו מזל טוב. כנראה השמועה עשתה לה כנפיים, אבל לא כנפיים כמו שלי, כמו שלי אין לאף אחד. אני היונה הכי ותיקה פה, כבר עשרות שנים שאני לא זזה מהכותל. מה יש לי לחפש במקום אחר? אם השכינה לא זזה מעולם מהאבנים הללו, לאן אעופה אשכונה אני? כל שאר היונים סביבי מחפפות, מגיעות והולכות, קצת ממילא, קצת גן סאקר, מדי פעם מדרחוב, בסוף חוזרות רק לקריאת שמע שעל הלבנה. אבל אני רק פה. רק פה. לא זזה. אחרת מה יגידו עליי אזובי הקיר?

רגע, רגע, לא זה לא אמיתי מה שקורה לי היום! יכול להיות ש…? שוב צריכה להתקרב קצת, הראייה שלי לא מה שהייתה פעם. פעם היו לי עיני נץ. כן זאת היא! זאת היא!

אפרת הייתה מגיעה אל הרחבה להתפלל לזיווג הגון במשך עשר שנים! כבר ליוותה חברות רבות ביום המאושר של חתונתן, כבשה את הקנאה עמוק בפנים ופינתה מקום לשמחה אמיתית. כבר קיבלה ברכות מהמון רבנים, שמה רסיסים של כוס חתנים מתחת לכרית, אמרה את שיר השירים ארבעים יום, ארבע פעמים. את כל קברי הצדיקים בארץ היא פקדה, וגם בחוצה לארץ. רציתי לצייץ לה תגובה על העניין הזה של טיסות לחו"ל, אבל הרגשתי שאין עם מי לצייץ. ועכשיו, אני רואה אותה עטורה מטפחת תכלת יפהפייה על ראשה, היא זוהרת כמו שמש ולחייה סמוקות כמו שרק כלה טרייה סמוקה. אני בעסק שנים, יודעת בדיוק להבחין. היא מתפללת מנחה ואני שמה לב שהיא כל הזמן מסובבת את הטבעת על האצבע שלה. כנראה רוצה להודות למסובב הסיבות. איזה דרך הוא העביר אותה, כמה סיבובים. אבל הנה בסוף היא הייתה תחת החופה. עלם חמודות קידש אותה ופרש עליה טלית. איך שהייתי רוצה לראות אותה טהורה בלבן. היא ניגשת את הכותל ונוגעת באבנים. הטבעת מנצנצת לה על האצבע. אני כמעט משוכנעת שראיתי דמעה מתגלגלת. אחרי נהרות הייאוש שזרמו ממנה לאורך שנים, סוף סוף דמעה שכל כולה הודיה.

סליחה שאני שוב צריכה להתעופף לקצה השני של עזרת הנשים. אני חייבת לבדוק משהו. תשמעו, אתם יום המזל שלי, תבואו כל יום. אתם לא מאמינים מה אני רואה. רואים את האישה הזו? עם הכובע האפור ושמלת הפסים? זו נעמי. נכון שמתפללת לידה ילדה? נראית נורמטיבית סך הכל.. ובכן, לא תמיד היא הייתה נראית ככה. אני זוכרת ימים רבים שבהם נעמי הייתה מתפללת שטלי הילדה האהובה שלה תחזור הביתה. שתתרחק מהחבורה הנוראית הזו שהכניסה לה כל מיני רעיונות הזויים לראש, בגללם היא הידרדרה בלימודים וזו לא הייתה ההידרדרות היחידה.. את מי לא שלחו אליה כדי לדבר על ליבה? המחנכת, ראש האולפנה, רב היישוב. היא לא הסכימה לחזור הביתה. אי אפשר היה להכיר אותה. אבל אמא שלה, לביאה, לא ויתרה, המשיכה להתפלל, גמרה ספרי תהילים בשרשרת, דמעות ועוד דמעות, המשיכה לנסות ולתת לה תחושה שהיא הכי אהובה בעולם, לא נתנה לה לרגע אחד להרגיש שהיא לבד, גם כשהיא הייתה במקומות הנמוכים ביותר. אפילו אני בכבודי ובעצמי שקלתי פעם אם לעוף לכיכר החתולות רק בשביל לנסות לעשות משהו שירים אותה משם, אבל היא בטח הייתה מעיפה אותי.. חכמה גדולה באמת להעיף אותי..

ועכשיו לראות אותן יחד מתפללות, מי היה מאמין? אפילו חיבוק קטן ביניהן הצלחתי לקלוט.

נדמה לי שאני רואה עוד מישהו מוכר. אתקרב כדי לתת לכם את החדשות ממקור ראשון. תראו, תראו אותו, איך הוא מרשים עם המדים האלה! בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה הוא, כי הוא דווקא לא הגיע לכאן הרבה. ראיתי אותו רק מעט פעמים. היציאות מקורס טיס ספורות ומדודות ולזמן קצרצר. אבל כשהיה חוזר הביתה, לפעמים ממש לפני כניסת שבת, היה קופץ לכמה רגעים, להתפלל שיצליח לעבור את הקורס. ככל שהזמן התקדם, גם הדרישות התקדמו. המון נשרו בדרך, והוא המשיך להתפלל. והנה הוא צועד כאן על הרחבה, המדים מגוהצים ומבהיקים וסיכת הכנפיים מתנוססת עליהם כמו יהלום. מה שאנשים עוברים בשביל לקבל כנפיים! הנה, סוף סוף תעריכו!

מבחינתי, תישארו כאן כל היום, אבל אל תחשבו שהכל פה דבש.. אני אשתף אתכם איך אני מחכה לאישה העגונה שתשתחרר כבר מהכבלים הלופתים של בעלה, כמה תפילות וכמה שנים.. איך אני מחכה לנער שמתפלל על אימו, שימצאו לה כבר תרומת ריאה, הוא יודע שמישהו צריך ללכת בשביל שזה יקרה, אבל זאת אמא שלו, ואמא יש רק אחת. והוא רוצה אותה פה לידו עוד הרבה שנים. אין לו אפשרות אחרת.

וההורים שדואגים לבנם הצעיר שנולד עם צרכים מיוחדים ומתפללים על כל המשפחה שעוברת עכשיו תהליך מטלטל, והסבתא שמתפללת כל יום שהנכד שלה יחזור בשלום. היא לא יודעת מה בדיוק הוא עושה בצבא, אבל לפי כל הלחשושים סביבה, היא מבינה שהוא לא מכין קפה למפקדים בקריה.. אני אומרת לכם מניסיון, אל תנסו לעבוד על זקנות, הן יותר חכמות מכולכם ביחד!

אבל מכל האנשים והנשים הכי מרגשת אותי ציונה! לציונה יש הרבה צאצאים. איך שאני אוהבת שהיא באה. בטוח שיש לה הרבה על מה להתפלל, אף פעם לא חסר ישתבח שמו. אבל היא בוחרת להתפלל רק על המקדש. אף פעם לא על עצמה. ככה היא, בוכה כל פעם שהיא באה. שרה "אם אשכחך" בעיניים כלות. ההורים שלה קראו לה ציונה שם בתימן, הם חלמו לעלות לארץ. המילה שהיא שמעה הכי הרבה בילדותה זה: "ציון". "קומו נעלה ציון", "ציון הלא תשאלי". בסוף הם עלו. קל זה לא היה. אבל האהבה והכיסופים המשיכו גם כשהגיעו לארץ הקודש.

ציונה כבר מוכנה למשיח מכף רגל עד ראש. על כיסא מוכנה לה שמלה לבנה עם רקמת זהב, עליה מונחת בעדינות מטפחת משי מפוארת. זוג עגילים ושרשרת יפהפייה מונחים על שידתה. זה ליום הגאולה! היא כל יום מלטפת את הבגדים ומאמינה באמונה שלימה שתזכה.

אני רואה את כל היופי הזה, את האנשים באים והולכים יורדים ועולים, ואני אומרת:

"ריבונו של עולם, לכולם אתה דואג. להורים שלחת תאומים, לרווקה שלחת חתן, לאמא השבת את בתה ולטייס הצמדת כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. ועוד ידך נטויה ועוד חסדים צרופים עומדים לרדת עלינו. אבל רק לך, מלך מלכי המלכים, רק לך עדיין לא דאגת! רק לך עדיין אין בית! נו כבר, תעשה שעינינו תראינה מלכותך! תראה כמה מתפללים פוקדים את המקום הקדוש הזה כל יום, כל שעה. כמה פתקים נטמנים ומחובקים בין חריצי האבנים הללו, דורות של חולמים, דורות של ציונה. גם ציפור זקנה כמוני מצאה לה בית, מקומטת ומרוטה, אבל זה הבית שלי, במקום הזה אני נשארת. בין האזוב והעצבת, בין האבנים עם לב אדם. למדתי לא להפסיק להאמין ולא להפסיק לרגע להתפלל. דוד המלך אמר: גם ציפור מצאה בית. הלוואי והייתי יכולה לתת לך את ביתי.

"אני צופה מפה אל מקום בית הבחירה, ואני עוצמת עיניים ומדמיינת איך ציונה ויונה עולות יחד, שרות ורוקדות מקושטות לראות בבניינו ולשמוח בתיקונו. אמן עוד השנה!"

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן