"אתה אמיתי? צריך לסקול מי שלא שומר שבת? מה זה הדבר הזה?"
השאלות הללו נורו בצרורות במסגרת שיעור פרשת שבוע, שאיכשהו הידרדר לדיון נטול כפפות שהוצת למדורה גדולה על ידי אחד הידענים שישבו בשיעור, על שמירת שבת והתוצאות המורכבות של מי שלא שומר אותה.
בעיני רוחי כבר ראיתי את המוני המתפקדים לאחד מארגוני העידוד לחזרה בשאלה, כי הרעיון היה ברור, רוב מוחץ של היושבים בשיעור הזה היו מועמדים ראויים לסקילה. הם בסך הכל באו להכיר את היהדות, ואכן גילו אותה בצורה הכי גרפית שיכולה להיות.
הייתי חייב להציל את המצב. אז החלטתי ללכת על אסטרטגיית "הכל או לא כלום".
פניתי לשואל הזועק, והצעתי לו לשמוע על דין נוסף שמופיע בתורה, בפרשת כי תצא.
"אם יש ילד בן שלוש עשרה וקצת שנתפס גונב מהכסף של ההורים וקונה עם זה יותר מדי בשר ויותר מדי יין ואוכל אותם כמו משוגע, אז ההורים לוקחים אותו לבית הדין, מודיעים להם שהילד סורר ומורה ולא שומע בקולם, ובית הדין סוקלים אותו".
המשתתפים הסתכלו עלי, ואני עליהם. זה היה נראה שהיה כאן יותר מדי מידע מרוכז במשבצת זמן קצרה מדי.
השואל הסתכל עליי ואמר לי "זה מה שכתוב? אתה לא רציני! באמת עושים את זה?"
לרגע הזה חיכיתי.
פניתי אליו ואמרתי לו: "שאלת שתי שאלות: אם זה כתוב, כן, זה מה שכתוב. נקודה. האם עושים את זה, זאת עוד שאלה. כי רבי יוחנן מסביר בגמרא שבן סורר ומורה לא היה מעולם וגם לא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר.
"זאת אומרת, שמכיוון שהתורה גילתה שנשאר עוד קצת גיליון נייר, וצריך למלא אותו, אחרת זה לא יצא כל כך יפה, היא הוסיפה עוד דין, שהוא לחלוטין תיאורטי, לפי רבי יוחנן, כדי שנוכל ללמוד עוד קצת תורה".
אני חייב לומר שבשלב הזה השואל שלנו היה נראה מובס.
אז פניתי אליו ואמרתי לו שאני יודע מה הוא חושב, בלי שאני קורא מחשבות: "אין לתורה משהו יפה לכתוב עליו? משהו שקשור עם שלום עולמי, התחממות גלובלית? עולם ירוק? עזרה לזולת? הדבר היחידי שהתורה יכלה לחשוב עליו כדי להוסיף איזו דרשה היה על ילדים שאוכלים יותר מדי בשר ושותים יין, ואיך עושים מהם בגלל זה כבד קצוץ? אבל בשביל זה אני חייב לקחת אותך למקום אחר לגמרי".
****
לפני כמה שנים התפרסם סיפור מדהים. יהודי בגיל העמידה שלו, גילה יומן אישי של אביו שהיה מפקד בכיר בצה"ל ונהרג באחת המלחמות, שהוא לא ידע ממנו.
הסיפור היה שאחרי שהאב נהרג, האמא נשארה לגור בדירה והמשיכה לגדל את ילדם, שהיה אז צעיר מאוד. אחרי שהוא בגר ועזב את הבית, האם המשיכה לגור שם עד שנפטרה.
אחרי פטירתה, הבן לא עשה שינויים גדולים בדירה, והשכיר אותה כך, עד לפני כמה שנים שאז תושבי הבניין החליטו ללכת על מהלך של "פינוי בינוי". בעקבות זאת הבן הגיע לדירת הוריו, והתחיל להוציא משם דברים שלא נגעו בהם במשך שנים ארוכות, ואז הוא הגיע לבוידעם.
כשהוא פתח את הבוידעם הוא גילה מזוודה שהכילה דברים אישיים של אביו, ובין אותם דברים היה גם יומן אישי, שבו האב כתב על החוויות שלו בשירותו הצבאי, מחשבות, רגשות ועוד.
קשה לתאר מה מרגיש ילד, שהיה תינוק כשאביו נהרג, ומחזיק בידיו כזה דבר.
זה ממש לא משנה אם הדברים שם הם אקטואליים, רלוונטיים לחיי הבן, או ישימים. זה היומן של אבא, המקום שבו הוא מתאר רגשות, מחשבות ורצונות אישיים שלו. כל נקודה כאן היא עוד משהו שיכול לעזור לי להחזיק באבא, כל הגיג כאן הוא עוד חלון שיכול ללמד אותי איך אבא היה חושב, גם במצבים שהוא לא תיאר ביומן שלו.
****
עכשיו, בואו נחזור לתורה, לבן סורר ומורה, לסקילה על עבירות ועוד ועוד.
אפשר להסתכל על התורה כספר של הוראות הפעלה: תעשה כך ואל תעשה כך. יש אחד למיקרוגל, אז למה שלא יהיה אחד לחיים עצמם?
אבל אפשר להסתכל על התורה אחרת לגמרי, כמו שמסתכל עליה אדמו"ר הזקן, בעל התניא:
"והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפְּסַק ביניהם כך וכך, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום… הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה הערוכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא".
התורה היא גם ספר חוקים, אבל מעבר לחוקים מסתתר היגיון אלוקי, רצון אלוקי, מחשבה אלוקית, והיא בעצם התיעוד היחידי שיש לנו מאבא שלנו, שאנחנו לא מצליחים לראות, לשמוע או למשש, זה בדל המידע היחידי שמאפשר לנו לגעת בו, באופן הכי אישי ומשמעותי.
אז אפשר ללמוד את התורה ולחשוב: את מי אני סוקל היום? ואפשר ללמוד את התורה ולקלוט שמעבר למה אני עושה ומה אני לא עושה, יש כאן הנחיה שמכוונת אותי פנימה לחשוב כמו אבא, להרגיש כמו אבא, לרצות כמו אבא.
זה פחות או יותר, כמו ילד שמצא את היומן האישי של אביו ובו היה כתוב "ראיתי היום מישהו מחלל שבת, וזה כל כך הכעיס אותי. זה הורס את העולם. דברים כאלו לא צריכים להיות כאן, זה חותר תחת כל קיום העולם".
לכן גם אם בית הדין לא ממש מיישם את הוראות הסקילה, ויוצא שהוא לא הורג אפילו לא פעם בשבעים שנה, בגלל שהוא מצא את הדרכים לפטור את חייבי המיתה, זה עדיין לא גורע מעצם מהותה של התורה כ"יומן אישי" של אבינו שבשמים, ובו הוא מספר לנו איך צריך העולם להתנהל, מה ראוי שיהיה בו, ומה לא.
חשוב לומר: זה לא פוטר מעשיית ההלכות שבכוחנו לעשות עד הסוף, מכל הלב. אבל זה כן מסביר למה ישנן לא מעט הלכות בתורה שלא ניתן ליישם, ואולי אפילו נכנסו מלכתחילה ככאלו שלא ניתן ליישם, ועדיין זוהי תורה – מלשון הוראה.
***
נחזור רגע לבן סורר ומורה. טוב, אז לא עושים את זה בפועל, אבל מה אבא רצה לומר לנו בדין הזה? איזה מסר גדול שנוגע לליבת הרצון האלוקי אפשר לקחת מהסיפור הזה?
אז הנה פנינה קטנה, שאולי יכולה ללמד אותנו על הכלל.
הגמרא קובעת שדין בן סורר ומורה יחול רק בתנאי שההורים שווים לחלוטין אחד לשני בשלשה דברים: קול, מראה וגובה.
עכשיו, אני לא יודע מה אתכם, אבל אם בבית הדין שלי היו מופיעים הורים ששווים בקול שלהם, במראה שלהם ובגובה, זה היה קצת מפחיד.
אז הנה עוד רעיון שמתפתח למשהו גדול הרבה מעבר לעצם הדין עצמו (שנשאר עומד על מקומו, כדין תורה קדוש), ומופיע בפרשנותו הנפלאה של הרש"ר הירש על הפסוק:
קול – רק אם ההורים מדברים לילד בקול אחיד, ולא בשני קולות נפרדים ("אבא אמר שאסור, לא נורא חמודי, תיקח, הכל בסדר").
מראה – רק אם ההורים מראים לילד את אותה דוגמה חיה.
גובה – רק אם ההורים רואים את עצמם כשווים, ולא משפילים אחד את השני.
רק אם התקיימו התנאים הללו, ההורים יכולים להגיע לבית הדין ולומר: יש בעיה בילד, ולא בנו. אבל כל עוד ההורים לא יכולים לחתום שהם שווים לחלוטין בשלושת הפרמטרים הללו, בית הדין ישלח אותם לעשות בדק בית לפני שהם מאשימים את הילד.
אז מי אמר שעולם ירוק ושלום עולמי שווה יותר?
