כששמענו לראשונה את השם אביתר, מיד זז לנו משהו בלב. אנחנו? הסתכלנו אחד על השני בחוסר אמון, אנחנו! אמרנו בהחלטה משותפת והחלטנו להצטרף.
יום ירושלים, ענן אבק מקדם את פניו של הרכב שלנו ובחורים עם אפוד צהוב שמכוונים אותנו לרחבת החנייה. אנחנו נשפכים מהרכב עם הפיצות שהכנו ומעפילים עם הילדים למעלה. בצד אחד מתאספת לה חבורת מתפללים שרה מזמורי הודיה ובצד השני, כאילו יצאו מתוך פסוקי המתפללים, בחורים עם אור בעיניים מפלסים רצפת בטון שתשמש את בית המדרש.
"היישוב שבן לילה צמח" כינו אותו אנשים שונים – חלקם בהתפעלות, חלקם בזעזוע, ובאמת הכל באביתר היה על טורבו. הולכים לישון כשהכל אבק וקמים למרבדי דשא, יוצאים לגנים וחוזרים לגלות שהיישוב הכפיל את מבניו. ישיבות אל תוך הלילה, הפנינגים, הופעות והמוני בית ישראל שגם החיבוק שלהם היה על טורבו.
שעת ערב מוקדמת, סוף סוף הצלחנו לארגן לעצמנו שירותים צמודים לבית, רק שאין להם גג. האורחים הרבים זורמים לביתנו – חצי קראוון שחלקנו עם משפחה נוספת, ואנחנו מארחים אותם בשמחה ורק מזכירים שאין גג ושהבני דודים הסמוכים אוהבים להעלות רחפנים, אז שישימו לב…
הימים חולפים במהירות וכל משפחה שמצטרפת מעלה את מצב הרוח, בני הנוער ממלאים את הרחובות שאפילו נקראו בשם, וביישוב כבר יש קיוסק וטיילת, גן שעשועים וגן ילדים, מעון, ישיבה ומצפה וציפייה שהפעם, הבניה היא בניין עדי עד.
זאת לא הפעם הראשונה שהגבעה על הציר החשוב הזה, בין תפוח למגדלים, מקבלת אליה מתיישבים. שמונה שנים חלפו מאז העלייה הראשונה אחרי מותו של אביתר בורובסקי הי"ד, על שמו נקרא היישוב, עלייה שהסתיימה בפינוי לאחר ימים ספורים. העלייה השנייה התרחשה ארבע שנים מאוחר יותר וגם היא נתקלה בקשיים רבים והנה הפעם, בסייעתא דשמיא גדולה ולאחר שנה וחצי הכנות של גרעין שומרון, סוף סוף אנחנו על הקרקע, אך גם הפעם למורת רוחנו הצווים מתחילים להגיע והרעש הנעים של הבנייה נאלץ להפסיק.
לא ייתכן שכל המפעל הענק הזה יסתיים. אני מביטה מבעד לחלון של חדר הילדים, המוני נשות ישראל מגיעות לעוד הופעה משמחת, וזה רק טבעי לי לראות את הרוקדות האלו חוזרות שוב ושוב לאירועים נוספים לאורך מעגל השנה.
כל כך הרבה מסירות של עם ישראל לא הולכת ריקם! כל כך הרבה תורמים, כל כך הרבה משפחות שמילאו את רחובות אביתר באוהלים כל שבת, כל כך הרבה תפילות המוניות וקולות לימוד של גברים בבית המדרש ושל נשים במדרשה, כל כך הרבה נוער איכותי וטוב שמתנדב לכל דבר ועניין, והחמ"ל האינסופי שעובד יום וליל להביא להכרה ציבורית, להיכנס לתודעה, להשפיע על מקבלי ההחלטות.
כל יום מאיימים עלינו בפינוי קרוב, כל יום שאנחנו על הקרקע הוא בגדר רחמיו וחסדיו המרובים של הקב"ה אלינו, לזכותה של ארץ ישראל. ואז עולה רעיון ההסכם. "לא עושים הסכמים על ארץ ישראל" נקראות קריאות מכל עבר, אבל לאט לאט מחלחלת אלינו ההבנה שיש כאן שתי אפשרויות: האחת – לסרב, להתפנות, לתת במו ידינו את הגבעה לבני דודים שערב ערב מראים לנו כמה הם שרופים על המקום, ואפשרות נוספת – ללכת להסכם, מה שיאפשר להגיע להישג שלא קרה בעשרים השנה האחרונות – הקמת יישוב חדש בארץ ישראל!
לילות שלמים מלאים בדיונים עד השעות הקטנות, התייעצויות עם אנשי תורה, כאבי לב והמון תפילות ולבסוף, בלב כבד אנחנו מקבלים החלטה משותפת: אנחנו מקבלים את ההסכם – תושבי אביתר יעזבו את היישוב ויפנו את חפציהם, הממשלה תבצע סקר קרקעות מהיר, תכריז על אדמות מדינה ומיד אחר כך תעלה ליישוב ישיבה – תלמידים ומשפחות, ככל הנראה תחילת הלימודים בא' אלול!
אנחנו לא נפרדים! במשך החודשים הבאים אנחנו נפגשים שוב ושוב, מתכוננים לעלייה הגדולה. בכל יום שישי אנחנו מתאספים לתפילת מנחה ממש בכניסה ליישוב, מחכים כבר להחזיר את התפילה לתוך בית המדרש. התנהלותה האיטית של הממשלה מותחת את העצבים שלנו אבל אנחנו חושקים שיניים ומתפללים שהסבלנות אכן תהיה משתלמת. הסקר נגמר, נמצאו אדמות מדינה! קבוצת הוואטאפ של התושבים מלאת קריאות שמח. עוד רגע, עוד רגע ואנחנו חוזרים! נשאר רק להכריז על אדמות המדינה שנמצאו בסקר והישיבה עולה.
הסבלנות מאיימת להתפקע, אך הסכם הוא הסכם ואנחנו מחכים ומחכים ומחכים.
א' אלול כבר עבר מזמן, גם זמן חורף עומד להסתיים אבל הממשלה לא מכריזה על אדמות מדינה למרות שבתהליך הסקר נמצא שהקרקעות הם אדמות מדינה. מנדלבליט מסיים את תפקידו וב'מתנה' ביומו האחרון הוא צוחק לנו בפנים: כולם חושבים שהוא מאשר את ההסכם, אבל ההסכם אושר כבר מזמן, במקום זה הוא מחליט להכניס סעיף נוסף – הישיבה תעלה רק לאחר ערעורי הערבים שיכולים לסחוב את הסיפור שנים על גבי שנים.
הרוח הגדולה של ארץ ישראל מבקשת להתפרץ. אנחנו מזמינים אתכם לחזור ולהרים איתנו את דגל אביתר, לעלות ביתר שאת, לבנות ולהיבנות ויחד בע"ה נברך על המוגמר. עלה נעלה.
