סיפור ראשון: נלחמים על ירושלים
שנה לאחור. תלמידי שיעור ד' בישיבה, לוחמים בחטיבת גבעתי, מגיעים לשמחת תורה לישיבה. כמה שמחנו לראותם רוקדים עם התורה ב'הקפת חיילים'. בתפילת שחרית הם כבר היו בדרכם לשטחי כינוס. הוקפצו בשבע בבוקר.
לאחר כשבועיים של המתנה, אני מקבל טלפון. "שלום קוראים לי יונתן. אני המ"פ של התלמידים שלך. בעוד שלוש שעות אני אוסף להם טלפונים. חשבתי שנכון שתשלח להם איזה סרטון חיזוק".
עליתי על האוטו וטסתי אליהם. הספקתי לקחת מהבית רק את השופר של ראש השנה. הם כבר היו רגע לפני כניסה, על וסטים. התרגשות אדירה באוויר. מה אומר לקדושים שכאלה? אמרתי להם: "להגיע אליכם, זה להיכנס להר הבית. בנסיעתי אליכם הרגשתי כמו אברהם אבינו שהצטווה 'לך לך אל ארץ המוריה'. עליכם נאמר 'כי ה' א־לוהיך מתהלך בקרב מחניך'. אתם מחנה השכינה".
עברו שלושה שבועות. פעם ראשונה שהם יצאו מעזה. פעם ראשונה שחזר הקשר. לטלפון הראשון שלי ענה דוד. "שלושה שבועות חיכיתי לטלפון הזה", הוא אמר. "רציתי לומר לך שמאז שנכנסנו לעזה לא ירדנו מהר הבית. בכל בית, בכל בית ספר – בענק: תמונת הר הבית. אנחנו נלחמים על ירושלים".
סיפור שני: לצאת, ולהיכנס באמת
מוצאי שבת. אני בבית מקבל שיחה מבוגר של הישיבה, שמואל, מפקד מחלקת טנקים. "תודה שענית", הוא אומר, "אנחנו נכנסים עכשיו למבצע מורכב ואנחנו חייבים עוז וחוסן, במיוחד אחרי כל מה שעברנו. אני מחבר אותך עכשיו לקשר הפלוגתי, תגיד לחבר'ה כמה מילים".
אני שומע אותו מדווח בקשר על הפריצה שלי לשידור ומתפלל למילים נכונות. זה בערך מה שהצלחתי לומר:
"אחרי שבעים וחמש שנה שאברהם אבינו עשה נפשות בחרן, אומר לו הקב"ה: זה לא העניין. 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך'. רק שם נמצא הייעוד שלך. שם 'אעשך לגוי גדול'. אחרי שבעים וחמש שנות מדינה, אומר לנו הקב"ה: צאו מהבית, מהעבודה ומההרגלים שלכם, צאו מתחושת הביטחון השטחית שבה הייתם, והיכנסו באמת לארץ ישראל. אברהם אבינו נמצא בתוככם!"
לאחר הקרב, שמעתי משמואל שאכן אברהם אבינו היה איתם שם.
סיפור שלישי: אנשים פשוטים, לא הגיוניים
חברי הטוב, ניב, היה אמור לנגן איתי יחד בתפילת הלל בירושלים. לא ערכנו שום חזרות, כי ניב עוד מלפני ראש השנה בלבנון, בחטיבת אלכסנדרוני.
ערב חג סוכות תשפ"ה. ניב מתקשר. "אני יוצא עכשיו מלבנון עד ליום הראשון של חול המועד. זה הזמן היקר ביותר ביקום", הוא אומר. "בדרכי אקפוץ אליך לצפת לכמה דקות, נתכונן לתפילה".
ניב מגיע במדים מוכתמים ומאובקים. שבועיים רצוף במלחמה. אחרי חיבוק אני אומר לו: "שמעתי שחיזבאללה נמוגים בפניכם". "מי יכול עלינו?" אומר ניב ומהרהר. "בגלל הצק"ח, המטוסים?" שאלתי. "כן, גם… גם… אבל זה לא העניין. אספר לך מה קורה שם", הוא אומר.
"הגעתי למילואים עם שני זוגות מדים. החלטתי שאת הזוג השני אלבש עם כניסת יום כיפור, בבחינת קיטל נקי. איך שהחלפתי מדים, הכוח שלנו נכנס למארב. בתוך שטח השמדה נפתחה עלינו אש מהקומה השנייה של בניין ומעוד בניין ממול. את הפצועים מהמכה הראשונה הכניסו לקומה הראשונה, כך שמסוק לא יכול להוריד את הבית.
"מה אתה חושב שעשינו? זה ברור. זוחלים תחת האש לחלץ את הפצועים. אני הגעתי לחבר שלי ששכב ולידו היד שלו. כמה שיותר מהר גררתי אותו החוצה לפינוי מוסק, אולי יצליחו להציל לו את היד. כל הכתמים על המדים שאתה רואה, זה דמו שנספג על המדים החדשים שלבשתי. אבל תדע, זה לא אני הסיפור, זה התדר שכולם נמצאים בו".
עיניו של ניב מתמלאות בדמעות והוא ממשיך: "אתה עולה על מדים ואתה נכנס לתדר הזה. אני רואה לידי חברים, אנשים פשוטים, והם עושים כל הזמן מעשים לא הגיוניים. זה לא הגיוני להיכנס לתוך האש כדי להציל חבר. יש לזה רק הסבר אחד: אברהם אבינו נמצא בתוכנו".
תובנה: חצוצרה נגד צרה
בחול המועד האחרון שיתף אותי הרב שמואל אליהו שליט"א בשאלה הלכתית שנשאל. חייל נכנס ללבנון ואין לו סוכה, האם הוא יכול להמשיך להזמין את האושפיזין? סיפרתי לרב את הסיפור של ניב והבנו: לא אנחנו אלה שמזמינים אותם, הם אלו שמזמינים אותנו. אבותינו שהגיעו אל הארץ הזו עבורנו, הולכים איתנו כעת לתוכה.
על הפסוק בפרשת בהעלותך "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א־לוהיכם ונושעתם מאויביכם", אומר הבעש"ט פירוש מיוחד:
מדוע הצר צורר אתכם? כיוון שאתם רואים את המלחמה כצרה. המלחמה היא אנרגיה, וככזו היא מתגלה דרך אותיות. קחו את אותיות המילה 'הצר' או המילה 'צרה' והפכו אותן למילה 'צהר'. גם את המילה 'חצוצרה' ניתן לקרוא כשתי מילים – 'חצוץ צרה'. עשו חציצה ביניכם לבין הצרה על ידי כוח השמחה, ובכך תראו את הפתח, הצוהר, לאור חדש.
כך תיזכרו לפני ה', "עושה חדשות בעל מלחמות מצמיח ישועות", ותיוושעו מאויביכם. אמן ואמן.
