כשאמא חזרה מהעבודה היא מצאה את נטע יושבת מול צלחת עם שניצל וקוסקוס אבל רק מזיזה את המזלג וחורצת שבילים בתוך הקוסקוס. העיניים שלה היו נפוחות ואדומות. אמא סגרה את הדלת והניחה את התיק על הרצפה.

"נטע, נשמה שלי, מה קרה"? היא ליטפה את הצמה של נטע. הנשימות של נטע היו מקוטעות וסימנו שהיא בשלהי בכי ארוך. היא התקשתה לדבר והמשיכה הלוך ושוב עם המזלג בצלחת. רק אחרי כמה דקות כשאמא אוחזת בכתפה ברכות, היא הוציאה את המילים הראשונות, זרקה את המזלג על השולחן וירתה: "זה לא פייר, זה פשוט לא פייר! את יודעת, הייתי צריכה להגיד לאבא שלפני שהשיכור המגעיל הזה דורס אותו, שילבש מדים. החיים שלנו היו נראים אחרת לגמרי!"

לזה אמא לא הייתה מוכנה. אבל היא לא הייתה צריכה לחשוב איך להגיב, כי נטע המשיכה לשפוך את המילים הבאות בקצב מסחרר כשהדמעות זולגות והיא בקושי מכניסה אוויר לריאות.

"המורה נכנסה היום לכיתה ואמרה לנו שבט"ו בשבט אנחנו נצא לנטיעות מיוחדות, לבושות בכחול לבן עם דגלי ישראל וניטע ביחד עם משפחות שכולות של נופלים במערכות ישראל, חלקה מיוחדת של עצים. יקראו לה: "חורשת הגבורה". על כל עץ יהיה שם של חייל שנפל עם תמונה שלו והסבר מתי נפל ואיך.

"כמובן שעטרת ורבקה שאבא שלהן נהרג במלחמת "חרבות ברזל", וגם ענבר ואורית שהאחים שלהן נהרגו, ידברו בטקס הזה. יושיבו אותן על במה מכובדת עם השמות שלהן ותמונה ממוסגרת לצידן. כבר ראיתי איך הרכזת החברתית לוקחת אותן לשיחה בחדר שלה, במהלך ארוחת בוקר של קורנפלקסים שווים עם חלב, ושוקולדים בצורת לבבות, ויחד הן חשבו מה לומר, ואיך הן רוצות להעביר את המורשת של היקר להן מכל הלאה.

"את מבינה אמא? את מבינה? למי אכפת שאבא שלי היה בדרך הביתה משיעור שהוא העביר לבחורים במכינה, חיכה באור אדום כמו ילד טוב ירושלים, ובשנייה וחצי איזה מטורף אחד נכנס בו, וזהו. נגמר. לי לא יהיה יותר אבא לעולמי עולמים, הוא לא היה בבת מצווה העצובה שלי, לא יראה אותי מסיימת אולפנה, לא ילווה אותי לחופה שלי, לא יהיה סבא לילדים שלי. אוף! זה כל כך כך כואב לי אמא.

"אבל מה? צרה צרורה, לא היו לו מדים, הוא לא "נהרג על קידוש השם" – את המילים הללו נטע הגתה הברה־הברה – "איזה מוות בלאי, בלי "השם יקום דמו", בלי "הוא במקום גבוה עכשיו", בלי "הוא מסר את עצמו למען הכלל", בלי הלוויה צבאית מכובדת ומלאת הוד! סתם, פשוט סתם! מוות מיותר! בשנה שכל הזמן מדברים על גיבורים ומלחמה, טנקים ומסירות נפש, מה אבא שלי עשה? חיכה ברמזור. וואו! מדהים! נכון שהוא תרם כליה, נכון שהיה איש של חסד, נכון שהוא עשה מלא ימי מילואים בחיים שלו, אבל לסיים את החיים ככה, כאזרח פשוט על הכביש, זה סתם אחד גדול ואני לא יכולה לשאת את זה! אז אני לא עומדת על במות, ולא הולכת לארוחות בוקר אצל היועצת, ואת אבא שלי לא ינציחו בשום יער ושום קדחת.

"לא הבנתי, כואב לי פחות מהן? אבא שלי פחות חסר לי? הכאב הוא אותו כאב. ואת יודעת אמא, זה אפילו יותר כואב! פי מיליון! כי להן לפחות יש חיבוק מהעם, לפחות הן יכולות להגיד שהמוות היה משמעותי. ואני, מה יש לי להגיד?? מה?"

 נטע כבר לא יכלה יותר לדבר, היא הורידה את הראש בין שתי הידיים שהניחה על השולחן והכתפיים שלה היטלטלו מעוצמת היבבות.

אמא לא הוציאה מילה בינתיים, רק עיסתה לנטע את הכתפיים המטולטלות והגישה לה טישיו. אחרי דקות ארוכות נטע הרימה את הראש, והיא ראתה בעיניים של אמא שהכאב מציף גם אותה. עכשיו אמא חיבקה את נטע ומחתה לה בעצמה דמעה אחת גדולה.

"אהובה שלי, כל מה שאמרת מאוד מוכר לי וגם אני מרגישה ככה בדיוק. את יודעת כמה עזרה מהמדינה מקבלת אלמנת צה"ל? אני אפילו לא יכולה להתחיל לתאר לך. אני מכירה ממש את התחושה, ואין ספק שאבא חסר לי בדיוק כמו לתחיה השכנה שלנו שבעלה נהרג במלחמה לפני חצי שנה. אבל יש לה רכב חדש והיא מסודרת לכל החיים עם ההוצאות לילדים. בכל מקום יש קבוצות תמיכה לאלמנות המלחמה, ימי הפוגה, טיפולים רגשיים, מתנות… גם במוות יש מעמדות בחברה, וזה עצוב להיות סוג ב'.

"לא שאני חושבת שהן שמחות וטוב להן מכל המענקים הללו. ממש לא. אני בטוחה שהן מרגישות בור שחור ועמוק והגעגועים מייסרים אותן. כל אחת הייתה מוותרת על כל ההטבות האלה ובלבד שלא תצטרך להתמודד עם השכול הנוראי. שום דבר לא מפצה עליו, ולא מתחיל לפצות! אני כואבת את הכאב שלהן מאוד ומזדהה איתן כל כך, אבל יש להן משהו שאין לנו.

"הן לא מרגישות לבד בסיפור הזה. יש יום זיכרון לאומי שבו יש צפירה והתייחדות עם הנופלים ועלייה לבית העלמין. יש אומה שמוקירה את החללים, וזה קצת ממלא את החלל שנוצר בלב. העם כולו מאחוריהן, עוטף ומצדיע. לי, במקרה הטוב, הכלים בכיור מצדיעים כשהם רואים אותי שוטפת את הספל היפה שאבא קנה לי עם התמונה של שנינו יחד בכנרת עם הכיתוב בזהב: "לאשת חיל שלי באהבה". אני לא צריכה מים מהברז כשאני שוטפת אותו. זוכרת כמה ירדנו עליו, על המשקפיים המיושנות שלו משנת תרפפ"ו, שהוא בשום אופן לא הסכים להחליף למודרניות יותר?"

"ברור שאני זוכרת", אמרה נטע, "אפילו החבאתי לו אותם פעם אחת, אבל גם זה לא עזר, הוא ישר הבין שזאת אני השובבה, ואחרי יום החזרתי לו אותם".

"כמה הייתי משלמת רק בשביל לראות אותו כאן איתי, עם משקפיים ישנות או חדשות, למי אכפת! אני מתגעגעת אליו בטירוף ואני יודעת שהוא במקום גבוה כי הוא היה כזה צדיק כל חייו, איש טוב ואהוב על הבריות. הוא לא מת על קידוש השם, כל חייו היו קדושים. אנחנו וכמובן ריבונו של עולם איתנו, יודעות מה הגודל של השבר והכאב שלנו, ויש לנו בחירה מה לעשות איתו, להתבכיין שלא שמים עלינו עין מספיק, או לצמוח מתוך זה". אמא ונטע התחבקו חיבוק ארוך וחזק.

לפתע אמא הרפתה מהחיבוק והביטה בעיניה של נטע. "את יודעת מה? יש לי רעיון. בואי נארגן בעצמנו אירוע לט"ו בשבט שמיועד דווקא למי שאיבד קרוב משפחה מסיבה אחרת: תאונה, מחלה, לא משנה מה, רק לא בצבא. האמת שיש לזה שם, קוראים לזה: "השכול האזרחי". יש כמה עמותות מקסימות שמאוד משתדלות בתחום, וצריך להביא אותן לקדמת הבמה, שהציבור יכיר אותן. אני אתן לדודה אסתי המוכשרת לעצב מודעה יפה ונבקש הרשמה מראש כדי לדעת כמה מגיעים. לבכות לא יעזור לנו. זה לא יחזיר את אבא ורק ישקיע אותנו עוד יותר בתוך החושך, אבל אם נהיה עסוקות בארגון של משהו גדול, זה יאיר לנו את הימים ויחמם את הלב".

"אמא את גאונה", סוף סוף חייכה נטע חיוך קטן, וסוף סוף לקחה ביס מהשניצל, שכבר היה קר…

"יואו, אמאלה, את מאמינה שהגיעו 300 איש לאירוע שלנו? תראי, החנייה מלאה ברכבים. המון ילדים מסתובבים כאן מאושרים עם שערות סבתא ביד אחת ופופקורן ביד השנייה. עגלת הקפה עמוסה במאפים משובחים שמחולקים חינם למבוגרים, ותכף תתחיל ההצגה לילדים: "הברוש הזקוף".

"כן, זה באמת לא יאומן, לא חשבתי שההודעה הקטנה שפרסמנו תכה כאלה גלים, כנראה שנגענו בנקודה מאוד רגישה שפגעה בדיוק לצורך של הרבה כמונו. תיאטרון הפלייבק מתארגן להופעה עבור המבוגרים שתכלול סיפורים מהקהל. זה יהיה קצת קשה, קצת מצחיק, קצת שמח, קצת עצוב. ככה הם אמרו לנו, הם כבר עשו אירועים כאלה שמשלבים סיפורים של שכול. הומור שחור בטוח יהיה שם…"

נטע הרימה שתיל אחד משולחן גדול ועמוס צמחייה: "והשתילים ממש יפהפיים! כל מי שהגיע יקבל אחד כזה מתוק עם פתק, אפשר לרשום את שם האהוב שכבר איננו ולשתול לזכרו".

בסוף הערב, אמא ונטע קיפלו את כל הציוד, הודו לכל התורמים הנדיבים והעמותות המופלאות שעזרו להן, וסבתא לקחה את הקטנים כדי לקלח ולהשכיב אותם. אמא ונטע ישבו על הרצפה ואכלו קרואסון אחד משובח שנשאר מעגלת הקפה.

"את יודעת אמא, אני מרגישה שזה באמת עזר לי להיות בעשייה, להראות לאנשים כמונו שסופרים אותם, שרואים אותם. זה מילא אותי ברגשות טובים".

אמא הראתה לנטע כמה תגובות היא מקבלת בלי סוף לפלאפון מכל מי שהיה באירוע, איך זה ריגש וחימם את הלב.

"את יודעת, נטעלה, נראה לי שאולי לא צריך לקיים אירוע חד פעמי, אולי נבקש מכל מי שהגיע לכאן שירשום את תאריך הפטירה של היקר לו, ואנחנו נדאג שכל פעם ביום של האזכרה נשלח לו משהו מיוחד. זה יכול להיות פתק עם שוקולד, ורד אדום, משהו קטן, רק כדי להזכיר ש"עימו אנוכי בצרה"…

יש גם את "שבוע השכול האזרחי" שמתקיים בסוף חודש אדר, וכבר מעכשיו, חודש וחצי לפני, אפשר לחשוב על מחווה נעימה. כל אחד במקום שבו הוא גר, שיסתכל ימינה ושמאלה – יש כל כך הרבה לצערנו מסביב – שיכניס סיר מרק, שיביא חלות לשבת, את יודעת מה? לפעמים אפילו חיבוק מספיק".

"אמא, אני חייבת להגיד שוב שאת גאונה, ואת ממש צודקת, וכדאי שתפסיקי, כי אני מתבגרת וזה לא חוקי שאני אגיד לך את זה כל כך הרבה פעמים… אני אוהבת אותך. ואת לגמרי לביאה".

 אמא נשקה לנטע ואמרה לה: "כמה טוב שאת פה איתי, לכל הרעיונות שלי… אנחנו צוות לעניין, חסר בעל כורחו, אבל לעניין".

נטע ניערה פירורים מהחולצה והסתכלה למעלה. אני מקווה שאבא גאה בנו, הלוואי והוא היה שולח לנו איזה סימן.

באותה שנייה נכנס מישהו ואמר: "אתן מארגנות האירוע, נכון? מצאתי כאן בחוץ משקפיים, הם נראים קצת מיושנים, אבל בטח למישהו מהאירוע נפל והוא ייצור איתכן קשר לגביהם, אז אני מניח אותם פה".

מסכן האיש הזה שעמד בפתח נדהם ולא הבין למה אמא ואני הסתכלנו אחת על השנייה והתגלגלנו מצחוק…

הסיפור נכתב בהערכה ובהוקרה לעשייתן של העמותות הפועלות בתחום השכול האזרחי: יקיר לי, קרן קובי מנדל, אמיצים, חמניות ועוד…

שבוע המודעות לשכול האזרחי ייערך השנה בתאריכים: כ"ג-כ"ט באדר ה'תשפ"ה, 23.3-29.3