קצת עלינו: שאולי ושיראל, נשואים + שלוש בנות (גאולה – 7, תכלת – 5.5 ושירה – 1.5). בחמש השנים האחרונות התגוררנו בקיבוץ ראש הנקרה, מתוך רצון להתחבר לעם ישראל, להכיר לעומק את השונה מאיתנו ולהאמין שזה אפשרי. מצאנו חברי נפש אמיתיים במקום הכי יפה בארץ, ואנחנו לגמרי מרגישים שראש הנקרה זה הבית שלנו. שאולי שימש כרב בית הכנסת בקיבוץ, בשכונת ההרחבה. שמחת תורה אצלנו הפך לחג שיא, ובתשרי תשפ"ד כולם חיכו להקפות שניות מטורפות עם שמחה גדולה וקדושה, ואין סוף פינוקים של חיים הגבאי המסור.
במהלך תפילות החג התחילו להגיע שמועות מהדרום, ונכנסנו לכוננות גם בצפון. אחרי ההלם הראשוני של כל המדינה, ביום ראשון בבוקר התבקשנו לעזוב את הקיבוץ ל־24 שעות עד 48 שעות. עזבנו את הקיבוץ עם תיק לשלושה ימים 🙂
אחרי כמה ימים של ברבורים, והבנה שלא נחזור תוך שלושה ימים הביתה וגם לא תוך שבוע, הגענו עם כל הקהילה למלונות בטבריה, שם היינו כארבעה חודשים. כמה שנרצה, אי אפשר לתאר את החוויה והרגשות המעורבים שהתרוצצו אצלנו בתקופה הזו. תקופה בה התנתקנו מעולם החיצון, חווינו חוסר פניות נפשי, והשקענו המון משאבים כדי לשרוד ולהיות ערניים למתרחש בין כותלי המלון.
חווינו שם כל מה שמצבי קיצון יכולים לספק. ערבוביה של אנשי קריית שמונה עם קיבוצניקים. במלון לא היו כביסות, וחסידי קרלין מטבריה הקימו מערך של כביסות שקיבלנו כל שבוע מגוהצות ומבושמות. היו פעילויות בלי סוף, הופעות של אמנים גדולים, שפע פינוקים מכל עם ישראל, בלי הבדלים לאיזו מפלגה אנחנו מצביעים. הנערות מהקיבוץ שלנו ומקיבוץ מצובה הפכו להיות כמו הבנות שלי, ועזרו לי בלי סוף… המלון הפך למעין בית, וכולנו הפכנו למשפחה אחת בה כל אחד נמצא בשביל השני.
אחרי זמן, כשראינו שהלובי הופך להיות הסלון שלנו ואין לנו ישוב הדעת בשום צורה, הבנו שאנחנו צריכים משהו אחר בשביל להתכנס כמשפחה ולחזור לחיות חיי בית. ראינו איך עומס הגירויים מזיק לבנות שלנו. נוסף לכך הצורך להיות באובר־שליטה ולדעת תמיד איפה כל אחת נמצאת, כך ששום ילדה לא תלך לשום מקום ללא רשותנו ולא תינזק חס וחלילה. תעמיסו על זה גם את מה שעשה הג'נק־פוד לבנות, וגם התינוקת שלנו שהתחילה לאכול… ובסוף גם את הצעד הראשון שלה עשתה במלון, כך שלא פלא שהגענו למסקנה שעלינו להתפנות משם, ומהר.
חיפשנו בנרות בית זמני ומרוהט בסביבה, כדי לא להתרחק מדי מהקהילה. היינו בטוחים שגג בספטמבר נשוב הביתה… כך, אחרי שכבר כלו כל הקיצים, מצאנו דירה מתוקה ומרוהטת בישוב מורשת – ישוב קסום במשגב! אבל מה, הדירה חדשה ועוד אין אישורים למדרגות מבחוץ, והכניסה היא מתוך הבית של בעלי הדירה. אה, וגם עדיין אין חיבור למכונת כביסה. א־ממה, בעלת הדירה הציעה להשתמש במכונה שלהם כמה ומתי שאני צריכה (אחרי טראומת בית המלון וחסך הכביסה, המכונה באמת עבדה ללא הפסקה). עם כל הקושי, היה לנו ברור שנלך על זה ונצא לחופשי מהמלון שהרגיש לנו כמו כלוב של זהב.
מלי ואבי פרג', בעלי הדירה, היו לנו עוגן בהתאקלמות במקום חדש, בדירה חדשה ובאזור חדש ולא מוכר. הם קנו לבית כל מה שהיה חסר! ספה חדשה, כיסאות אוכל ועוד… מלי לא רצתה שנסחוב שום דבר מהבית, והביאה לנו כל מה שהיינו צריכים – שמיכות וכריות, מצעים ומגבות, סכו"ם וכלים, ודאגה לכל הפרטים הכי קטנים. הם פינקו מתי שהיה אפשר וכמה שאפשר. והבנות, סוף־סוף, השתלבו במסגרות חדשות ונורמליות, אחרי שהיו במסגרות של מפונים במשך כמה חודשים.
במקביל, החברים מהקהילה התחילו גם הם לעזוב את המלון והתפזרו בכל רחבי הארץ, מאילת עד נהריה. ממש לקיים מה שנאמר בסוף מסכת סוטה, "בעקבות משיח אנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו"… את מסיבת יום ההולדת של הגדולה שלי, שהגיעה לגיל 7, חגגנו בבית ובגינה של בעלי הדירה. עשינו מסיבה גדולה, ובאו החברות שלה מראש הנקרה, מהמלון וממורשת. היו המון בנות וקיבלנו הרבה אהבה. היה לנו מוזר להתרגל לחיים ביישוב דתי אחרי הרבה שנים של חיים בקיבוץ חילוני, חיים שמייצרים גיוון, אקשן וקשרים מיוחדים… אבל אנשי מורשת קיבלו אותנו בזרועות פתוחות, עם המון אהבה ואכפתיות, ואפילו נתנו לנו להדליק משואה בטקס יום העצמאות.
נקודות האור שלנו בכל התקופה הזו, שמאירות על פני החושך שמאיים להשתלט, הן עם ישראל. האנשים, היחס, תשומת הלב, ההזמנות, והלב הרחב שתמיד יוצא אלינו.
עם כל האהבה שקיבלנו, היה לנו לא פשוט לגור בדירה קטנה. התגעגענו לתחושת הבית אליו אנחנו רגילים, לרהיטים שלנו, התמונות, המשחקים והמרחב שאנחנו רגילים לו. התחלנו להבין שבשנה הקרובה כבר לא נחזור הביתה. כך מצאנו את עצמנו עוברים שוב, הפעם למושב מתוק בעמק יזרעאל – שדה יעקב, שם חברים עזרו לנו למצוא בית שמתאים לנו.
הצלחנו להעביר רהיטים שלנו מראש הנקרה, התמקמנו קצת, אבל האתגרים לא נגמרים – הם רק מתחלפים. שוב פעם אנחנו הופכים להיות 'החדשים'. שוב, בפעם הרביעית, הגדולה שלנו מתחילה בית ספר. מתחילים הכל מחדש. להבין מה קורה מסביבנו, להסתגל עם שלושה ילדים לבית חדש… אחרי שהמלון הפך להיות בית, מורשת הפכה להיות משפחה, אנחנו אוספים שוב את עצמנו, את כל החלקים החדשים שלנו, את כל תעצומות הנפש שנבנו בתקופה קצרה וארוכה, ומתחילים מחדש.
הזוהר כותב שכל מעבר דירה הוא תיקון הנשמה. עם ישראל עובר תיקונים גדולים, בגוף ובנפש, וארץ ישראל נקנית בייסורים שמורגשים אצל כולנו.
אנחנו מבינים בתוכנו שכל המהלכים שאנחנו עוברים הם מדויקים, ובכל פעם שאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו מבינים איך ה' גלגל אותנו למקום הכי מדויק לנו.
אנחנו מקווים שההפקרות של הצפון תופסק בקרוב, ושנהיה מספיק חכמים כדי לפגוע בחיזבאללה ולא לחכות לטבח נוסף חלילה. ואנחנו מתפללים שאנשי הגבול הצפוני יוכלו לחזור הביתה עם תחושת ביטחון, ולדעת שאין להם מנהרות מתחת לאף.
ביום הראשון לבית הספר, התלוויתי להסתגלות לבכורה שלי שעולה לכיתה ב', זו שהספיקה ללמוד בשלושה מקומות חדשים בכיתה א', ועכשיו מתחילה מסגרת חדשה בפעם הרביעית. קלטתי פתאום את העובדה שאחרי שהיא הכירה כל כך הרבה חברות חדשות וסיגלה לעצמה הרגלים בכל מקום שהייתה, שוב היא נמצאת במקום שהיא לא מכירה. תחושת הזרות ניקרה בי. אחת המורות ניגשה אלי כדי להכיר, ופתאום צפו בי דמעות שכבר לא יכולתי לעצור בתוכי, אחרי תקופה ארוכה שאני מחזיקה את עצמי למען הבנות שלי, שירגישו הכי אסופות ובטוחות שאפשר, בתוך מציאות כל כך לא יציבה ומלאה באי וודאות… המורה כנראה חשבה שאלו הם דמעות של התרגשות ושאלה אותי אם אני מתרגשת, ואני חשבתי לעצמי הלוואי שאחזור להתרגש…
אנחנו תופסים את עצמנו כאנשים קטנים, כל אחד עם ההתמודדות שלו. יש משפחות שמתמודדות עם שכול, עם פציעות, חטופים, בתים שרופים שכבר אין לאן לחזור… מה שבטוח הוא, שאם אנחנו חיים בתקופה הזאת וחווים את הניסיונות האלה, כנראה אנחנו אנשים גדולים יותר מכפי שחשבנו. אנחנו שייכים לגודל אין סופי ולגאולה שרוצה לפרוץ בכל הכוח ולהעביר את כולנו למצב אחר. להפסיק להתעסק בקטנות, בתככים, להפסיק להגדיל את השוני, ולהפך – לנסות לחיות פה יחד. עובדה, בראש הנקרה זה עובד.
אז תודה רבה לעם המתוק שלנו, שבזכותו אנחנו מחזיקים מעמד בתקופה לא נורמלית. אתם רצף של נקודות אור שזורחות לנו בתוך החושך!
בתפילה כנה לגאולה האמיתית והשלמה, עד שיתקיים "וחרב לא תעבור בארצכם", "וישבתם לבטח בארצכם", אמן.
