חג הפסח, זמן חירותנו, הוא הראשון בשורת חגי ישראל ומועדיו, והוא גם הבסיס לשני הרגלים האחרים. חג השבועות, זמן מתן תורתנו, נחוג ביום החמישים לחג הפסח, וגם חג הסוכות הוא זכר לסוכות שבהן הקב"ה הושיב את בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים.
החג הזה תופס מקום מרכזי כל־כך בחיים היהודיים, עד שהתורה ציוותה עלינו לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים בכל יום ויום, ואף פעמיים בכל יום – בבוקר ובערב. מכאן עולה חשיבותו של חג הפסח, כפי שהדבר משתקף בשפע הרעיונות, התכנים והתובנות העולים ממנו.
במכתביו של הרבי לקראת חג הפסח יש התייחסות לשלל נקודות ורעיונות הקשורים במהותו של החג, והנושאים בתוכם מסרים ולקחים לחיי האדם כל ימות השנה. להלן כמה נקודות מרכזיות.
בשורת האביב
התורה מדגישה את הצורך שחג הפסח יחול בחודש האביב דווקא, כמו שנאמר: "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם".
כדי להבטיח שאכן כך יהיה – בשעה שלוח השנה שלנו מתנהל על־פי מחזור הירח, דבר היוצר פער של כאחד־עשר ימים בשנה לעומת שנת החמה, שהיא הקובעת את תקופות השנה – אנחנו עושים 'שנה מעוברת' אחת לשנתיים־שלוש, שבה מוסיפים חודש שלם (אדר) לאותה שנה. כך משתווה שנת הירח לשנת החמה, וחג הפסח חל תמיד בחודש האביב. כתוצאה מכך מתואמים כל חודשי השנה, וכל החגים, ונקבעים במועדם המדויק.
כל זה נובע מהציווי שפסח צריך לחול בחודש האביב דווקא, ומזה אפשר להבין את חשיבות הדבר ואת המשמעויות והתובנות שעניין זה נושא עימו.
האביב מסמל את כוחות הטבע כשהם בשיא עוצמתם. זו תקופת התחדשות של הטבע, פריחה ולבלוב. התרבות המצרית סגדה לכוחות הטבע ולאדם שיש בו התבונה לנצל את הטבע לטובתו. כך התפתחה תרבות אלילית מסועפת, שהביאה לתפיסה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ולירידה רוחנית ומוסרית תהומית ביותר, עד כדי הצדקת שעבוד בבני־אדם או בעם חלש יותר מבחינה גופנית והתאכזרות שפלה ביותר כלפיו.
ואז בא משה רבנו ובפיו בשורת "פקוד פקדתי": הגיעה השעה שבה עלה ברצון אלוקי אברהם יצחק ויעקב לשחרר את בני ישראל מיד פרעה ומגלות מצרים; והגאולה תהיה לא בתקופה שבה כוחות הטבע רדומים ונסתרים, אלא בחודש האביב דווקא, שבו הטבע מגלה את מיטב כוחו.
בכך מודגשת ההכרה שהטבע וכוחותיו והעולם ה'על טבעי' אינם עולמות נפרדים, הנאבקים ביניהם ופעמים האחד גובר ופעמים השני – אלא יש א־ל אחד ויחיד בלבד, השליט המוחלט על העולם כולו, והוא גם המאחד את כל הבריאה ומרכיביה (י"א ניסן תשכ"ה).
חירות כמושג יחסי
אחד משמותיו של חג הפסח הוא זה שקבעו לו אנשי כנסת הגדולה בנוסח התפילה – 'זמן חירותנו'. החג הזה נועד לתת כוח ליהודי להיות בן־חורין, ועד לחירות המלאה – חירות פנימית וחיצונית.
הגבלת החירות יכולה להיות על־ידי הפרעות פנימיות, הנובעות מתכונות מוּלדוֹת או נרכשות, שנוספו על־ידי חינוך, הרגל וכיוצא באלה, וכל אלה כובלים את ידיו של האדם מלבטא את מהותו האמיתית.
לצד אלה עלולה החירות להיות מוגבלת על־ידי הפרעות חיצוניות שהעולם החיצוני כופה על האדם, החל מטרדות הפרנסה וכדומה, דרך מוסכמות חברתיות המפעילות לחץ על האדם להיכנע להן, ואף לעג כלפי יהודי המנסה לשמור תורה ומצוות כרצון ה'.
כדי לחתור לחירות אמיתית צריך להגדיר תחילה מהי חירות, וכאן מתברר שחירות היא מושג יחסי. בעבור צמח חירות משמעותה שהוא מקבל את כל צרכיו הדרושים לגידולו – אדמה, מים, אוויר וכדומה – שאז הצמח 'משוחרר' מכל 'דאגה' והפרעה. אבל אם נחיל את מושג החירות הזה על בעל־חיים, ונספק לו את כל צרכיו במזון, מים וכדומה, ועם זה נאלץ אותו להישאר במקום אחד ולא לזוז ממנו – הרי בעבורו אין הגבלה גדולה מזו, ומצב כזה הוא בעבורו מאסר ושבי חמורים ביותר, כי חסר לו דבר שהוא עיקר מהותו.
כשנעלה בדרגה ונחיל את מושג החירות של בעל־חיים על אדם – נספק לו את כל צרכיו ואף ניתן לו חופש תנועה, אלא שננתק אותו מחיי שכל – הרי בעבור אדם זה מצב של מאסר ושבי, השולל ממנו את עיקר חייו. כי חירות במושגים של בן־אדם היא חירות אחרת לגמרי מזו של בעל־חיים, והיא אמורה להביא לידי ביטוי את מהותו ואת שאיפות נפשו.
לאור זאת אפשר להבין שגם מושג החירות האנושי, ההופך אדם רגיל לבן־חורין במלוא המידה, אינו עונה על הגדרת החירות במושגיה של הנשמה היהודית. את שאיפותיה של הנשמה אי־אפשר להשביע על־ידי חכמה ושכל אנושיים, אלא רק על־ידי חיבור עמוק עם הקב"ה האין־סופי. וגם אז אין היא יודעת שובעה, ואינה יכולה להישאר במקום אחד. היא שואפת לעלייה מתמדת, ליציאת מצרים אין־סופית. זו החירות שאליה עלינו לחתור ב'זמן חירותנו', חג הפסח (י"א ניסן תש"כ, תשי"ח).
והגדת לזולתך
כל סדר ההגדה מבוסס על הציווי "והגדת לבנך" — לספר לדור הבא את סיפור יציאת מצרים, באופן שהדברים ייחרתו בליבו וישפיעו עליו. המשמעות הפשוטה ב'לבנך' היא לילדים, ובהם עצמם לכל סוגי הבנים, לכל ארבעת הבנים.
חכמינו מוסיפים ומרחיבים את מחויבותו של יהודי: הוא נדרש להנחיל את תורת ישראל ומצוותיה לא רק לילדיו הפרטיים אלא כמאמר חז"ל: "לבניך — אלו התלמידים". ובמובן רחב עוד יותר – הכוונה לכל אחד ואחד שאפשר להשפיע עליו ולקרבו ליהדות.
התורה מחלקת את ה'בנים' לארבעה סוגים: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול. אבל לצד השוני ביניהם, ואפילו הניגודיות שבין ה'חכם' ל'רשע', עדיין יש בכולם מרכיב מרכזי משותף – כולם יושבים אל שולחן הסדר, נפגשים זה עם זה ומתעניינים בענייני התורה ומצוותיה. דבר זה נותן תקווה, שלא רק ה'תם' וה'שאינו יודע לשאול', אלא גם הרשע, יהיו בסופו של דבר חכמים, יהודים בעלי הכרה שלמה, שומרי תורה ומצוות.
אבל בזמננו נוצר עוד טיפוס של 'בן', והוא הבן החמישי, שאינו נמצא כלל בסדר. אין הוא שואל קושיות, מכיוון שאין לו שום מגע עם התורה והמצוות, עם דינים ומנהגים יהודים אמיתיים. אין הוא יודע שיש "העבודה הזאת" – סדר של פסח, יציאת מצרים וקבלת התורה.
אל הילדים האלה חייבים להתמסר זמן רב מאוד קודם חג הפסח ולפני ליל הסדר, וגם אליהם יש להתמסר במסירות נפש ובאהבת ישראל. אסור לשכוח שום ילד יהודי, ואפילו יחיד, ויש להשקיע את כל הכוחות כדי לחלצו ממצבו ולהשיבו אל שולחן הסדר היהודי.
ראוי לזכור שכשם שביציאת מצרים לא נותר אפילו יהודי אחד ויחיד בגלות מצרים, כך גם בגאולה העתידה, כאשר משיח צדקנו יוציאנו מן הגלות, לא יישאר שום יהודי, אף לא אחד, איש, אישה וילד, בגלות, ולכן חיוני להגיע אל כל יהודי ולקרבו לאבינו שבשמים, לתורתו ולמצוותיו (י"א ניסן תשי"ז, תשל"א, תשמ"ב).
התובנות של קרבן הפסח
אחד משמותיו של החג בתורה הוא 'חג הפסח', והדבר קשור בקרבן הפסח שבני ישראל נצטוו להקריב ערב הגאולה ממצרים.
בקרבן הפסח רואים דבר שיש לשים לב אליו: גאולת מצרים הייתה גאולה של העם כולו. היא החלה ב"רָאֹה ראיתי את עני עמי"; ובעקבות זאת נדרש פרעה "שלח את עמי"; ומשה מילא את השליחות שהוטלה עליו: "והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" – ההתייחסות היא לעם כולו. לפי זה התבקש לכאורה שגם בקרבן הפסח יבוא לידי ביטוי היבט זה של העם כולו.
ואולם קרבן הפסח מדגיש את ההיבט המשפחתי דווקא. אמנם הציווי נאמר לכל עדת ישראל, לכל בני ישראל כ'עדה' אחת, אבל תוכן הציווי היה שכל בית חייב להביא את קרבן הפסח שלו; כל אחד ואחד נדרש להימנות קודם לכן על קרבן הפסח; וכל אחד ואחד היה חייב לשהות בכל משך זמן אכילת הקרבן צמוד לביתו או לחבורתו המוגדרת.
יש כאן מסר חשוב לכולנו: גם כשמדובר בפעולה למען הכלל, ואפילו כשמדובר בגאולת הכלל, ואף כשהפנייה צריכה להיות אל הכלל – חייבת להיות בזה ההכרה שבראש ובראשונה כל אחד ואחד חייב להתרכז בעצמו ובבני ביתו ובחוג הקרוב אליו ביותר. וגם כאן – התרכזות לא בדיונים כלליים ובהחלטות כלליות, אלא יש למקד את עיקר תשומת הלב והמרץ ביישום ההחלטות הפרטיות ה'קטנות' בחיי היום־יום, ודווקא זה מביא בסופו של דבר את גאולת היחיד וגאולת הכלל.
עוד מסר חשוב טמון בציווי התורה שיש לצלות את הפסח ״ראשו על כרעיו ועל קרבו״. עניינו של קרבן הפסח הוא התנערות מעבודה זרה (שכן הכבש היה העבודה זרה של המצרים). וכאן מלמדים אותנו שההתנערות מעבודה זרה חייבת להיות שלמה, בכל הפרטים.
יש שהאדם עושה 'עבודה זרה' מ'ראשו', כשהוא עושה את ראשו ושכלו המוגבל לסמכות העליונה והסופית. יש 'עבודה זרה' של דברים נחותים יותר, עד 'כרעיו' – תאוות שלטון, השתלטות, דריכת ורמיסת כל מה שסביבו; ועד להאלהה והשתחוויה ל'קרבו' – למזונו ולפרנסתו, וכשהוא שואף להשיגם, אין שום דבר שבולם אותו.
מכל אלה יש להתנער באורח מוחלט, ו'לשרוף' את העבודה הזרה באופן של ״ראשו על כרעיו ועל קרבו״ (י"א ניסן תשכ"ד, תשכ"ו).
יציאה ממצב 'עוּבָּרי'
יציאת מצרים נמשלת ללידה, כמו שאומר הנביא יחזקאל "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ". קודם לכן, בהיותם במצרים, היו בני ישראל בבחינת עיבור, והיציאה הייתה בבחינת לידה.
העובר, בהיותו בבטן אימו, קודם היוולדו, הוא בעצם יצור שלם, חי ומתפתח, בעל גוף שלם, עם ראש ועם כל האברים והגידים. אך לאמיתו של דבר אין הוא מציאות לעצמו כלל. הוא ניזון ממה שאימו אוכלת; 'הולך' ממילא לכל מקום שאימו הולכת, וכיוצא בזה. ואולם מייד ברגע היוולדו הוא מתחיל להתנועע, קולו נשמע וכדומה, ובאופן כללי מתחילה אז התפתחותו המושלמת, שזו התפתחות מסוג חדש, הן גופנית הן רוחנית.
עניין זה קיים גם בחיינו עכשיו: אדם עלול להשלות את עצמו ואת סביבתו שהוא כביכול אדם עצמאי, בעל שכל משלו ורגש משלו וכדומה. וכאשר אומרים עליו שהוא משועבד ומשרת את ה'עבודה זרה' של הסביבה הנכרית ושל העמים שמסביבו – הוא טוען שאין זה נכון וכי הוא בן־חורין ובלתי־תלוי.
יציאת מצרים, שהיא המעבר ממצב 'עוּבָּרי' לקיום עצמאי, נותנת ליהודי כוח להשתחרר מ'מצרים' ולהגיע לעצמאות ולחירות אמיתית, ובכוחות רעננים ומחודשים (ר"ח ניסן תשמ"ח, י"א ניסן תשל"ד).
לדלג ולקפוץ
השם פסח הוא על־פי האמור בתורה "וּפָסַח ה'", ביטוי שמשמעותו קפיצה ודילוג. וכך רש"י מפרש: "פסח על שם הדילוג… ואתם עשו כל עבודותיו… דרך דילוג וקפיצה".
היציאה ממצרים חייבה לעשות קפיצה מהירה ומעבר חד מקיצוניות אחת לקיצוניות השנייה. דורות רבים חיו בני ישראל במצב של עבדות, לא רק גשמית אלא גם רוחנית, כפי שחכמינו מספרים שהיו מי שסירבו לצאת ממצרים. מצרים הייתה שקועה בשפל רוחני עמוק, עד שנקראה 'ערוות הארץ'. ומן השפל הזה היו צריכים בתוך זמן קצר להתרומם למדריגה העליונה ביותר – לקבלת התורה.
ברור שיציאה ממצב קיצוני כל־כך של גלות מצרים עד להשגת הקצה השני של חירות אמיתית (וגם פנימית), עד לקבלת התורה מתוך נכונות מלאה של 'נעשה ונשמע' – חייבה 'דילוג' ו'קפיצה'.
מזה יש ללמוד הוראה לכל הזמנים ולכל המקומות: אמנם היהודים שרויים בגלות, וגם בחיים האישיים הזמן המוקדש לעניינים גשמיים גדול מהזמן המוקדש לעניינים רוחניים (תורה, תפילה וקיום מצוות) – בכל זאת מצפים מכל יהודי שייצא מכל ענייני הגלות וידלג ויגיע לחירות אמיתית, לדרגה העליונה של גאולה, ויש הוודאות שניתנו הכוחות הנחוצים לבצע את הדילוג והקפיצה, ומתוך 'חיפזון' של קדושה (ר"ח ניסן תשל"ו).
