"להסתכל על אנשים זקנים – נותן פרופורציה, החיים הם לא בהכרח קצרים אבל הם לחלוטין חד כיווניים וזה יפגוש בסוף את כולנו, וכשנהיה זקנים ובלי כוחות לא נוכל כבר לחזור אחורה".

את הדברים המצמררים הללו כתב ידידיה רזיאל (רוזנברג) הי"ד, חברי היקר שהסתער על מחבלים בהגנתו על היישוב כרם שלום, כחלק מכיתת הכוננות של היישוב, ונפל עם חברו עמיחי וייצן הי"ד.

כובד הראש שטמון בדברים, רחוק מאוד מהשדר הקליל והזורם והחיוניות שבקעה ממנו בכל התנהלותו, וזה חלק מסודו וייחודיותו הגדולה.

עצות מהחיים

לפני כמה שנים ידידיה עקב אחרי סדרת שיעורים שהעברתי בנושא 'עבודת ה' בחיי המעשה', וכך זכיתי להתכתבויות משמעותיות איתו בנושאים אלה. הוא דן איתי לעומק בנושאים השונים, שאל שאלות נוקבות ושיתף במבט שלו.

ידידיה היה מבחינתי קהל היעד האידיאלי של השיעורים, ולכן שמחתי מאוד בדיונים איתו. אך גם ראיתי בו מודל של הדמות אותה אני מנסה להנחיל לתלמידיי. באחת מהפעמים כתב לי שמבחינתו "זו גופא עבודת ה', שיש אנשי מקצוע ואנשים בעמדות מפתח בכל התחומים, שההשקפה שלהם ומה שמניע אותם נובעים מקודש".

לכן פעם אחת החלטתי לשאול אותו: 'מתוך נסיונך, מהן העצות שלך לשמור על עמדה אמונית יציבה ותודעת שליחות גם בעולם החול האינטנסיבי כל כך?'

קיוויתי לקבל ממנו תשובה טובה אך זכיתי ליותר מכך, לתשובה שפותחת צוהר קטן לחייו הגדולים ומלאי העוצמה. ואלו העצות בהן שיתף מתוך מבטו הייחודי והמרענן (מצרף את הניסוח המקורי של הודעתו עם מעט דילוגים):

1 – להתחתן

"מסגרת שעוזרת מאוד להבחין בין עיקר לטפל, פשטני אבל רואים בעיניים שזה נכון.

"להתחתן עם בת תלמיד חכם – נשמע כמו מימרא תלמודית לא רלוונטית כי היום כולם רוצים דוסית אבל פתוחה, אבל בתכל'ס זה משפצר אותך לקודש, תרצה או לא תרצה, לא משנה איפה תגור ואיפה תעמוד מבחינה אישית – האווירה של הקודש תפגוש אותך בשבתות, בשמחות משפחתיות, בגידול ילדים ועוד".

2 – לא לוותר לרבנים

"…נושאים ושאלות שלא ישבו לך כמו שצריך ואתה ממסמס אותם באווירה תורנית ישיבתית יפתיעו אותך ויחזרו אליך במקומות עבודה, לימודים, מילואים וכו' ושם תהיה בלי המעטפת ופחות פנוי לשאול ולקבל תשובות…

"בדרך כלל כשדברים לא יושבים כמו שצריך – או שאתה הופך למעורער ומתנצל כלפי החברה או שאתה הופך למעורער ואז חש צורך כל הזמן לצעוק ולהוכיח שאתה צודק… מקום רגוע ומבורר בקשר לנושאים אמוניים מביא לאיזושהי שלוה גם במקומות שהאווירה בהם שונה. לומר לעצמך ולסביבה: אני אדם מאמין ותורני וזה בסדר, אני שלם עם עצמי".

את העצה הזו הוא יישם גם לאחר שעזב את הישיבה. הוא שאל שאלות ישירות מתוך רצון לבירור אמיתי ומעמיק. זה באמת עניין אותו והיה לו משמעותי, כי הוא השתדל אחר כך לחיות את הדברים.

אותם בירורים אכן הביאו אותו ליציבות רוחנית, שאפשרה לו להגיע לגור בכרם שלום שגרעינו המייסד אינו דתי, ולרקום שם חיי אחוה ושותפות בלי לוותר על עקרונותיו.

וכך כתב בהמשך עצותיו הנפלאות:

3 – קביעת עיתים לתורה

"יש כאלה שאצלם חשובה בעיקר הקביעות (קצב קבוע כמו בדף יומי)… דרך קצת שונה היא לנסות ללמוד נושא שאתה יכול להקיף אותו, ככה יש לך מטרות מוגדרות בלימוד ואתה יכול לחוות הצלחה… זה נותן מוטיבציה, עניין ומסגרת ואולי אפילו שמינית גאווה 'ויגבה ליבו בדרכי ה".

"בדרך כלל, תחילת הלימוד הכי קשה. המוח שלנו אוטומטית מושך אותנו לקל – רדיו, סמארטפון, שינה וכו', לכן נקודת המוצא היא שלהתחיל ללמוד, ולימוד עיוני או הלכתי בפרט, זה הדבר הכי קשה, כי כמעט כל דבר אחר יעניין אותנו יותר. הבשורה הטובה היא שלרוב אם צולחים את הרבע שעה הראשונה בריכוז ומחזיקים ראש – מצליחים לצלול לסוגיא ואז מופתעים לגלות שפתאום הסוגיא מרתקת, ולימוד שבקושי הצלחנו לפתוח את הספר בהתחלה נמשך הרבה מעבר למה שתכננו מלכתחילה (כמובן, להשאיר את הפלאפון בבית..).

"לשמוע שיעורים בנסיעות – שיעורים קלילים, זורמים וכיפיים אבל שמחברים…"

אוסיף, שמשיחות איתו התפעמתי מכמות הזמן אותה הוא מצליח להשקיע בלימוד תורה, על אף עיסוקו האינטנסיבי בתחום העבודה הסוציאלית, שבה גם ראה שליחות גדולה. ואשתו העידה בפניי שאכן כשהיה הולך ללימודו הוא השאיר את הפלאפון בבית, וזו גבורה גדולה שלא מובנת מאליה כיום.

הוא המשיך וכתב את הדברים המדהימים הבאים:

4 – יזכיר לעצמו יום המיתה

"בהכשרת האברכים יש דמיון מודרך על יום המיתה, מבהיל אבל מועיל.

"להסתכל על אנשים זקנים – נותן פרופורציה, החיים הם לא בהכרח קצרים אבל הם לחלוטין חד כיווניים וזה יפגוש בסוף את כולנו, וכשנהיה זקנים ובלי כוחות לא נוכל כבר לחזור אחורה…"

כשחזרתי לקרוא דברים אלו לאחר ששמעתי על נפילתו, צמרמורת עברה בי, וחשתי בהירות בנוגע לעוצמת התביעה שידידיה חש כלפי עצמו. הוא באמת הרגיש שהחיים אינם מובנים מאליהם, וניסה לנצל אותם עד תום. הוא לא עשה זאת עם פנים חמורות סבר, אלא מתוך קלילות ובבת שחוק חיונית שאפיינה אותו כל כך.

נזכרתי בהספד שנשא בנו של ה'שפת אמת' על אביו, שנפטר יחסית צעיר. הוא אמר שאביו זכה לאריכות ימים, והקהל התקומם כנגדו משום שהוא לא נפטר זקן. ענה להם הבן: לא אמרתי שאבא זכה לאריכות שנים, אמרתי שימיו היו ארוכים ומנוצלים, וזוהי אריכות ימים.

עצתו האחרונה היתה:

5 – תפילה

"גם אם מרגישים רחוקים – לבקש מה' עזרה בתפילה או במילים פשוטות, לפעמים זה מפתיע אבל הוא אשכרה עונה".

סעיף זה סקרן אותי – 'למה אתה מתכוון?' שאלתי. וכך ידידיה השיב: "אתה מבקש דברים, מתפלל על דברים, ואחרי כמה ימים, שבועות או חודש, דברים משתנים, בהרגשה האישית או אפילו בדברים פרקטיים בשטח. סימנים משמים לגמרי". אך בענוותנותו הפציר בי שאם אני מספר על כך בשיעור, לא אזכיר את שמו.

הרשים אותי כל כך הקשר הפשוט, הישיר והעמוק עם הקב"ה, תוך עיסוקי החיים השונים. הוא חי כשליח במקום מגוריו המאחד ומקרב בין דתיים לחילונים, במקום עבודתו בו עזר ותמך באלו הזקוקים לו, בלימוד תורתו ואף במחשבה על עיסוקי הפנאי שלו, בהם שיתף כאשר עסקנו בשיעורים בנושא תרבות הפנאי ומשמעותה.

המשפט הקבוע שלו בוואצאפ היה: "בעולם הזה אתה תמיד במרחק, תמיד תהיה שואף וחסר".

ידידיה, כמה שאפת רחוק, כמה תבעת מעצמך וכמה הגשמת. ועכשיו אתה כבר לא בעולם הזה, אתה שלם. אמנם אנחנו חסרים אותך, אבל שואבים מדמותך כוחות אדירים לשאיפות גדולות, לשילובים גדולים, לשליחי ציבור של קודש בכל מרחבי החיים. ובמיוחד, לחיים מלאים שלא נמדדים רק באורכם אלא באיכותם ומלאותם המאירה.

הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות ור"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה