נר ראשון

לחנך את עצמנו לאהוב את הילדים

אומרים שפעם אנשים אהבו את הילדים, וחינכו את עצמם. היום, אנשים אוהבים את עצמם ומחנכים את הילדים…

נושא חינוך הילדים הוא "טריקי". אנחנו מרגישים אחריות להורות לילדים איך להתנהג, אבל מהר מאוד מגלים שיש לנו מידה קטנה ביותר של שליטה על המציאות. אכן, אחד המפתחות לצמיחה אישית מיטבית הוא "מיקוד שליטה פנימי". לעולם לא נוכל לשנות את הזולת, ולכן האחריות שלנו היא על הבחירות האישיות שלנו בלבד. ההבנה הזו מרחיקה אותנו מהמקום המאשים והביקורתי, ומרכזת את האנרגיות בלקיחת אחריות אישית והתגייסות לשינוי. לכן, המפתח לכל תהליך חינוכי צריך להתחיל מהתבוננות אישית. איפה הנושא פוגש אותי? איזו הזמנה אלוקית יש כאן בשבילי על מנת להתפתח?

התגייסות אישית יכולה להתבטא במנעד רחב של מופעים, אך המכנה המשותף של כולם הוא שנדרש מאתנו עצמנו איזושהי השקעה או שינוי. זה יכול להיות בבדיקה או דיוק עצמי, אך גם ברכישת מידה או שכלול מיומנות שלא הייתה מפותחת אצלנו עד כה. המדד תמיד יהיה – האם הפעולה דורשת מאתנו מאמץ כלשהו. אם אנחנו מזיעים, סימן שהייתה פה תזוזה. אם מורגש אצלנו איזשהו קושי שמלווה לדרישה העצמית, זהו סימן שהתחלנו לצאת מאזור הנוחות ואנחנו כבר בדרך הנכונה בע"ה.

מצד שני, אין הכוונה להוביל אותנו לעודף התעסקות עצמית ולניתוק מן המציאות. מצווה עלינו כהורים וכמחנכים להמשיך את דרכו של אברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'" (בראשית יח, יט). הזכות והחובה שניתנות לנו כהורים וכמורים, הן לכוון את צעירי הצאן בדרך העולה בית א־ל. להשקיע בזה מחשבה, מאמץ והרבה פעולות קונקרטיות. ככל שאנו יכולים, ועוד קצת.

ויחד עם זאת, כפי שנאמר בהתחלה, כל ניסיון להדריך או לנווט, ללא שלב ראשוני של התגייסות אישית פנימית, הוא במידה מסוימת מזויף ונועד לכישלון. השינוי המיוחל חייב להתחיל בתוכנו פנימה, ומשם כבאפקט הפרפר הוא יגרור תנודות והזזת תהליכים גם במציאות החיצונית לנו.

[מקור הציטוט בראש הקטע – הרב יחיאל יעקבזון שליט"א, כפי שלמדתי מאחת ממורותיי הגדולות בעבודה פנימית, הגב' מילכה וייס תחי']

שאלות להתבוננות ולעבודה:

איזה נושא חינוכי עומד על הפרק מבחינתי?

שלב ראשון –

מה הנושא מעורר אצלי? איזו עבודה פנימית דרושה אצלי סביב העניין הזה? איזו הזדמנות אני מזהה אצלי להתפתחות האישית שלי כאמא/כמורה/כאדם?

שלב שני –

מה כדאי שאעשה מול הבת/הבן שלי?

מה אני צריכה ומוכנה לעשות בשביל לנסות להוביל פה לשינוי?

מה הפעולה הראשונה שאעשה היום בשביל זה?

*****************************************************************

נר שני

ילדים של תפילות

לא אחת כשפגשתי מישהי עם ילד שהיה בו משהו מאיר במיוחד, שמעתי מהאמא את ההסבר הבא לייחודו: "זה ילד של תפילות". הכינוי הזה, הסתבר לי עם הזמן, הועד לבני ובנות מועדון אקסקלוסיבי של ילדים שבאו לעולם אחרי שנות ציפייה ארוכות ומייגעות, המון דמעות ואין סוף תפילות. אכן, יש שכר לפעולתכן, חברותיי היקרות.

אלא שכאשר חשבתי על העניין, שאלתי את עצמי – האם לא מגיע לכל ילד להיות ילד של תפילות? האם לא ראוי ונכון שכל נשמה תרד לעולם הזה בהזמנה אישית של אמא? מרופד בתחינה שאורו יופיע בעולם, ויקרב אותנו לגאולה האמיתית והשלמה, שכן "אין בן דוד בא, עד שיכלו כל הנשמות שבגוף" (נדה י"ג)? אכן, בתחינות הנשיות של פעם מופיעות תחינות רבות בהן האישה מבקשת להיפקד, ושתיאצל נשמה ממרומים ותתעבר בה. תחינות אלו כדאי שכל אחת תאמר, ותכין בכך כלי לנשמה הבאה שבע"ה תרחיב את המשפחה.

אך בין כך ובין כך, ברור לכולנו שהתפילות לא מסתיימות בלידה. וגם לא בגיל ההתבגרות. וגם לא בדרך לחופה. הן רק הולכות ומתגברות, הולכות ומתעצמות. היכולת שלנו להתפלל על הילדים מצילה אותנו, לא אחת. היא מעבירה אותנו ממצב של ייאוש לפעולה אקטיבית מבורכת. היא מתעלת את הרצונות שלנו ביחס לבנים ולבנות, מלהוות משקל עודף ומעיק המונח על כתפיהם, לבקשות שעולות עד כסא הכבוד ופועלות את פעולתן, בחסד וברחמים.

אכן זכות וחובה גדולה היא לנו, להתפלל על זרענו בכל עת רצון. בהדלקת נרות, ובימי הולדת. בערב ר"ח סיון, וגם בסתם בוקר של חול. לבקש שנהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך, ולומדי תורתך לשמה. להתחנן שדברי ה' לא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו, עד עולם. לומר את פרק התהלים האישי של כל אחד, ולכלול את כולם יחד באור פניו יתברך. להתפלל עליהם, ועלינו, שנזכה לגדלם וגם לגדול איתם.

[מקורות השראה: תפילת השל"ה; מנהג זקני החסידים לומר את הפרק של ילדיהם (פרק התהלים לפי השנה אליה נכנסים, כגון פרק י' בגיל תשע), באומרם שזו סגולה שלא יצאו לתרבות רעה – ע"פ תהלים "אהל יוסף יצחק"; "היום יום", כ"ד שבט; הרב ארוש, "חכמות נשים"; דמויות יקרות ורבות בחיי, שהטעימוני טעם תפילה]

משימות להתבוננות ולעבודה:

• שאי עכשיו תפילה על אחד או כלל ילדייך. פרק אישי, תפילת השל"ה או כל תפילה אחרת על זרעך.
• כתבי רצונות שיש לך ביחס לילדים, תסכולים ואפילו אכזבות. המירי והעלי תחושות אלו לתפילות בכתיבה של תפילה אישית בלשונך.

*****************************************************************

נר שלישי

כגוונא – נקודת המבט

אחד הסודות שלומדים בצילום הוא, שמאוד משמעותי מאיזו זווית או כיוון נעשה הצילום. אינה דומה התחושה הניתנת למבט שנעשה ממעוף הציפור, לזו שנולדת מתמונה בעין העדשה הבאה מלמטה. צילום פנורמי נותן משהו אחר לגמרי מהצילום ב'קלוז אפ' הממקד בפרטים ובפרטי הפרטים. על פי מטרת הצילום, התודעה שרוצים לבנות או ההרגשה שרוצים לתת – ייבחרו סגנון ואופי הצילום.

גם על הילדים שלנו ניתן להסתכל בכל כך הרבה דרכים. לפעמים צריך עין בוחנת מקרוב, ולפעמים עדיף קצת להרפות ולהעיף מבט מרחוק. לעתים נדרשת עין חדה בשביל לחשוף את האמת, אך פעמים דווקא שראיית המכלול נותנת את הפרופורציות הנכונות.

כך גיליתי לדוגמה את האפשרות להסתכל על הילדים דווקא בעיניים של סבתא. לעומת הורים שדרוכים בצדק כדי להורות ולכוון, לסבים יש יותר מרחב פשוט ליהנות ולהתמוגג. אז לפעמים כשקצת קשה לי עם מאן דהו, אני מנסה את תרגיל 'עיני הסבתא'. זה יותר להסתכל על הילד כמו פרח ולהשתאות. במבט הזה קל יותר לראות את השובבות כחיוּת, ואת חוסר הגבולות כהתלהבות.

ויש גם זווית ראיה במפלס אחר לגמרי – על עצמנו ועל הסובבים אותנו. אפשר להסתכל על אנשים ולראות אותם כמו שה' רואה אותם – אותנו. הקב"ה רואה אותנו ב"גוונא" (בגוון) אחר לחלוטין. הבטה על עצמנו ועל אחרים באופן של ראיה אלוקית זו, נקראת ראיית "פנים". יכולת ראייה פנימית־אלוקית, הכרחית לכל מי שעוסק בחינוך.

כמה מכונן זה – לראות את הילדות וגם את התלמידות, מעת לעת, באותו אור פנימי. כמה מרענן להסתכל עליהן כפי שהקב"ה רואה אותן. במבט מאמין, שרואה את אין סוף האור שבתוכן. במבט של אהבה, שכל משברי הים לא יוכלו לה ולא יכבוה. במבט שמלא בהמון רחמים וחמלה. מבט שאומר שאולי זה בשגגה ולא במזיד, וגם אם היתה נפילה – יש תשובה. מבט שמוליד אריכות אף וחסד.

זה לא אומר שזה המבט היחידי, ובוודאי יש תועלות נוספות בנקודות מבט אחרות והסתכלויות שונות. יש כאמור הרבה דרכים שונות ויפות להסתכל על כל דבר. אבל המבט הזה הוא הכרחי, מעת לעת, ואולי לא יזיק כלל, שנאמץ אותו קצת יותר. מבט של עיני משיח.

[מקורות השראה: שיעור הרב יצחק גינזבורג, ג' סיוון תשפ"ב; ר' שלמה קרליבך, "למען אחי ורעי", "עיני משיח"]

משימות להתבוננות ולעבודה:

• חשבי על ילד שקשה לך אתו. מה התחושות שאת מרגישה ביחס אליו?

נסי כעת להרכיב את 'משקפי הסבתא'. מה את מגלה? אילו רגשות מתעוררים בקרבך כעת?

• נסי להסתכל על אחד מבני הבית שאת קצת טעונה עליו, בעיניים פנימיות, אלוקיות. מה גילית? מה את חשה כלפיו מנקודת המבט הזו. מה תרצי לעשות עכשיו ביחס אליו?

*****************************************************************

נר רביעי

אפשר גם אחרת

מה עושים כשילד אומר לך, 'לא רוצה!'?

אפשרות אחת היא פשוט להיאלם דום. להתקפל לנוכח הזאטוט שמתגלה שכוחו לא קטן, ולהיכנע בלית ברירה לאמת הכואבת – את לא מצליחה להכתיב את המציאות או לנהל אותה כפי הבנתך, הצודקת ככל שתהיה.

אפשרות אחרת היא, לומר לו משהו בסגנון "לא אומרים 'לא רוצה' לאמא". האפשרות הזו היא בעצם להטיל סמכות ומרות, תוך הבהרה ברורה של כללי המשחק: כשהורה אומר – עושים. כשמבוגר מפקד – מבצעים.

לאפשרות הראשונה יש מחיר כבד כמובן. מחיר של השחתת המידות, וסכנה של התפתחות פרא אדם חסר כל רסן. אך גם לאפשרות השניה יש מחיר. מחיר של רמיסת הרצון, ביטול הקול האישי והפיכתו ללא רלוונטי בעליל.

האם יש אופציה נוספת?

נראה שיש אפשרות שלישית, ובריאה יותר משתי קודמותיה. האפשרות הזו מתפתחת על רקע הנחת היסוד שאנו אנשים מורכבים, בעלי שתי נפשות לפחות. הנפש האחת היא הנפש הבהמית, הטבעית, שרוצה לחיות את חייה ולבטא את עצמה בפשטות. הנפש השנית היא הנפש האלוקית. זהו הקול הצלול והזך של רצון ה' שמתגלה בקרבנו, ומורה לנו מה טוב ומה נכון.

כאשר אנו ניגשים לילד מתוך הבנה שגם בקרבו יש שתי נפשות, שמתמודדות זו עם זו על הבכורה בתודעה ובהתנהלות האישית, נדמה לי שאנחנו מגיעים לנוסחה חינוכית השלמה יותר לנפש. לפי הנוסחה הזו נכיר בכך שנשמעים בקרב הילד קולות שונים, והוא יכול וצריך לבחור ביניהם, "ובחרת בחיים". לפי הנוסחה הזו ניתן מקום להתמודדות, למאבק. נראה בקושי לא משהו מיצרני לעשיית הטוב, אלא מכשול שהונח במחשבה תחילה על ידי השי"ת כדי לעודד את האדם להתגבר עליו ולגלות בקרבו כוחות על־טבעיים.

אז בפעם הבאה שהבת שלך תאמר לך, 'לא רוצה', אפשר לנסות לאשש לרגע את הרצון שלה (או חוסר הרצון שלה). זה בעצם אומר לשקף את ההרגשה שלה כרגע ולתת לו מקום. זה לא אומר שצריך לתת לתחושה הזו בלעדיות או שלטון. אדרבה. יש מקום לאשש, לשקף ולתת מקום גם לקול השני, לרצון הגבוה והנעלה יותר. והעיקר, לעודד תנועה של בחירה בטוב. של יכולת להתגבר ולעשות מה שראוי, גם כשזה לא נוח ולא מתחשק כלל.

כן, אפשר פשוט לומר לילד, או לנער המתבגר שחווה את ההתנגדויות גם בתוכו: נכון, אתה לא רוצה, והרבה יותר כיף לך כרגע לעשות כך או אחרת. אבל זה רצון ה', וכרגע זה מה שנכון לעשות. בטל רצונך מפני רצונו. לא כי אין לך רצון, יש לך רצון! אך אתה מסוגל להניח אותו כרגע בצד, כדי לעשות את רצון אביך שבשמים.

[מקורות השראה: פרקי אבות ב, ד. תניא פרקים א־ב]

משימות להתבוננות ולעבודה:

• כאשר את נתקלת בחוסר רצון של ילד או ילדה לעשות משהו, נסי קודם כל להבין איך הוא מרגיש ו׳לשיים׳ (לתת שם) בפניו את הרגש הזה, לפני שאת חוזרת שוב על אמירת הפעולה שצריך לבצע כעת.
• חזקי את הילד בנקודת הבחירה שלו. שקפי ותארי במילים את הערכתך לוויתור שלו על רצונו האישי, על ההתגברות שלו לעשות מה שביקשת או מה שנכון כרגע לעשות, בשביל רצון ה'.

*****************************************************************

נר חמישי

חוויות בקדושה

הנפש שלנו מחפשת חוויות. היא מבקשת להתרגש, להתרונן ולהתפעל. החכמה בחינוך יהודי אמיתי היא, לספק לנפש את מאווייה בקדושה. לא רק כתחליף להתעסקויות פחות רצויות, אלא לכתחילה, כדי לתת לנשמה את מה שהיא באמת מבקשת בעולם הזה – להתענג על ה'.

מה מרגש אותנו?

את התשובה לשאלה הזו אנחנו יכולות לקבוע במידה רבה, על ידי סוג החוויות שנעניק לילדינו בגיל הצעיר ביותר (ואולי עוד קודם לכן, בהיותם עוברים). אם נחשוף את התינוק לניגונים עדינים, הוא ילמד להתענג בגן עדן בקדושה (גן עדן = ניגון עדין). כשילד יחווה חוויה מענגת של שמיעת סיפור יהודי עם תוכן עמוק בחיות, הוא יחווה את היכולת לפתח את עולם הדמיון והרגש שלו ללא שום צורך במסכים מרצדים.

השאלה כמובן היא קודם כל: מה מענג אותנו? מה גורם לנו להתרגש? כשילד רואה אותנו שמחות באמת בשמחה של הזולת, הוא מפתח בנפש את העונג שברגישות חברתית. כשילדה שותפה לאמה בעשיית חסד, והיא רואה את העונג שיש לאמה מהעניין (גם אם, ואולי דווקא כאשר, זה כרוך בקושי מסוים), היא לומדת להתענג גם כן מהנתינה ומעשיית טוב לזולת.

יש אין ספור חוויות מובנות בתוך החיים שלנו, שאם רק נשים לב אליהן נוכל להעצימן. הכנות לשבת קודש וכבוד יום טוב. הליכה משפחתית לברית וחתונה, ונסיעה לצדיק או למקום תפילה. הילדים חווים דרך כל החושים מה חשוב לנו בחיים, ומה מבחינתנו נותן את הטעם לחיים. קוקה קולה או לימוד תורה? גלידה שווה או תפילה?

המסרים עוברים בצורה מילולית וגם לא מילולית. מילולית – בהנכחת גודל הזכות/הפלא/הכיף הסובבים את האירוע. לדוגמא, לדבר על הדבר האדיר הזה שקורה עכשיו, שעוד ילד יהודי נולד, או שזוג מקימים בית חדש בעם ישראל. ולא מילולית – בשדר שאנחנו מעבירים סביב החוויה וההתעסקות בה. במה אנחנו משקיעים את הזמן ואת הכסף שלנו בחיים? סביב אלו דברים יש תכונה ערה? מתי החיוך נראה על פנינו? ילדים שמלבישים אותם בבגדי חתונה בחג השבועות, יפנימו שהקשר עם הקב"ה הוא אמיתי וחי. ילדים שרואים את אמא מתעניינת ונהנית ממה שלמדו היום, יבינו עד כמה התורה שלהם היא זו שמחיה אותה ואת העולם כולו.

הדברים נכונים לא רק בגיל צעיר אלא במשך כל החיים. חז"ל (ויקרא רבה ד, ב) בדרשם את המילים "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קוהלת ו, ז), מדמים את הנפש לבת מלך שנשאה לכפרי, וכל מיני המאכלים הטובים בעיניו לא יספקו אותה, כי היא רגילה למעדנים אמיתיים. הנפש שלנו, בכל גיל, מחפשת את ה'געשמאק', את התענוג האמיתי. בידינו הדבר לספק אותה.

[מקורות השראה: הוריי היקרים; הרב יצחק גינזבורג בשיחות ומענות שונות; שיחה של הרב יונה גודמן על חינוך לערכי משפחה; הרבנית ימימה מזרחי על אביה]

שאלות ומשימות להתבוננות ולעבודה:

• שימי לב במהלך היום – מתי את מתרגשת? מה נותן לך חיות? מהי שעת הקורת־רוח והעונג ביומך?
• שימי לב למצווה או חוויה מובנית בסדר היום. איך תוכלי לשדרג אותה? מה תוכלי לתמלל ולהנכיח לילדים סביבה? איפה תוכלי להעצים את ההתעסקות בה, כדי להעצים את העונג סביבה?

*****************************************************************

נר שישי

סוד הצמצום

כשרצה הקב"ה לברוא את העולם, כך מגלים לנו המקובלים, הוא צמצם את אורו האין־סופי, ובתוך החלל הפנוי משך קו של אור ממנו השתלשל העולם. אמנם, דייקו החסידים, הצמצום אינו כפשוטו, ולית אתר פנוי מיניה, אלא כל הציור הזה הוא 'כביכול'. ועם זאת, מסתבר שבשביל לברוא את העולם היה צורך בהעלמת הנוכחות האלוקית, על מנת לתת קיום לעולם גשמי.

מה שנכון בעולמות, נכון גם בנשמות. על מנת לאפשר מקום ומרחב לילדינו, עלינו לצמצם את אורנו, עוצמתי ומרשים ככל שיהיה. דווקא גילוי האור שלנו, יתר על המידה, יכול 'לכבות' את צאצאינו. לעומת זאת, פינוי המקום מאפשר לתהליכים חדשים לקרות ולעולמות חדשים להתגלות.

לפנות מקום לנוכחות של הילד יכול להתבטא בהמון דרכים. זה אומר לתת לילד מרחב לשאול, לענות, לנסות, לתעות, לטעות, לקום ולשוב. זה בדברים הקטנים, כמו לתת לילדה לשטוף כלים לבד (ובעיקר לא להעיר לה אחר כך, כשהכלים לא ברמת הניקיון שרצינו), אך גם לקבל החלטות הרות גורל, כשמגיעה העת, ובאמת היא כבר חייבת לבחור לבד.

כמה קל ליפול במלכודת הרצון להגן, לשמור, להנחות, לחנך, ולהפסיד את נשמת הילד. כמה מאתגר בשבילנו להרפות, לתת אמון, להביט בעין טובה ובעיקר באורך רוח במה שקורה. אך כל אלו הם מרכיבים חיוניים לאפשור תהליכי אמת של צמיחה, גדילה והתפתחות.

חוסר היכולת שלנו לשחרר, שמתלבש לעתים ברצון עז מדי לגונן, נובע לפעמים מצורך שלנו בשליטת יתר. הטעות הזו נובעת בעומק מחוסר בטחון בה', וממחשבה שאנחנו 'מחזיקים' את המציאות. חיזוק באמונה ובטחון יכול לעתים לסלול את הדרך גם ליתר מתן אמון בזולתנו ובדרך שעליו לעבור, גם אם היא לפעמים כואבת.

נזכיר שתורת החסידות הדגישה כי הצמצום אינו כפשוטו. גם בענייננו, צמצום הנוכחות ההורית לא אומר שאנחנו נעלמים מהשטח, או גרוע מזה נהיים אדישים ולא אכפתיים למתרחש. מתן המרחב ממולא בנוכחות הסמויה והאוהבת שלנו, בתפילות שאנו נושאים, במחשבות האמון והחיזוק שאנחנו משדרים, וברגש החם והעוטף שעובר דרך העין הטובה והאמון העמוק שאנחנו מעניקים.

לדעת מתי לחנך בצורה אקטיבית, ומתי צריך לקחת צעד לאחור. מתי אנחנו נדרשים להעיז ולומר, ומתי דווקא לשתוק ולהמתין. התובנה הזו היא אמנות עדינה עד מאוד, ונדרשת כנות פנימית וסייעתא דשמיא גדולה. אבל את הכלל עלינו לזכור: להיות בשביל הילדים, אומר לפעמים לפנות את הבמה. זהו שלב הכרחי לבניין האישי של הנשמות היקרות שהופקדו בידינו.

[מקורות השראה: פרופ' רוטנברג – פסיכולוגיה יהודית המושתת על סוד הצמצום; לקוטי מוהר"ן רי"ט]

משימות להתבוננות ולעבודה:

• אפשרי לאחד מילדייך לעשות משהו שלא אפשרת לו לעשות עד היום, מתוך אמון שהוא יכול.
• איזה צעד בעמעום הנוכחות שלך תוכלי לעשות בשביל לתת לאחד מילדייך לגלות את עצמו ולפרוח?

*****************************************************************

נר שביעי

חינוך חסידי

איך נמדד חינוך חסידי? בעוצמת התפילה או שמא במידת השמחה? ביכולת קבלת העול או אולי בחיבור הפנימי למה שעושים? בהזדמנויות שונות ניתנו וניתנות תשובות שונות, אך ברצוני להתמקד כעת במדד פשוט ואפילו נראה לעין – ביחסי האנוש, או במילים אחרות: ב"אהבת ישראל" שלנו כלפי זולתנו.

לפעמים יש לי תחושה כי בהתעלות הרוחנית שלנו, אנו עלולים לתעות בדמיונות. האם אנו באמת מתקדשים? האם באמת אנו חיים בדבקות? אין לנו היום נבואה ולהבדיל גם לא צרעת על הגוף או על הקיר, שתעיד בפה מלא על מצבנו. אבל יש אנשים מסביבנו. והם יודעים לדבר וגם לצעוק. אם זייפנו – נשמע. ואם חרגנו – נחטוף על הראש. זה גם יכול להיות לטוב כמובן. כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. מאוד מהר נבין אם הארת הפנים שלנו כנה ו'עוברת', ואם מילותינו נגעו וחיממו את הלב…

היות וכך, נראה לי שבכל עת שאנו רוצים לבדוק אם באמת התעדנו, ואם באמת הגברנו צורה על החומר – עלינו להעיף מבט ולבדוק מה טיב היחסים שלנו. האם רבה השלום? או־אז אכן השכינה במעוננו. האם מורגשת האהבה? אזי יש לנו סימן שאנחנו אוהבים גם את מי שאוהב את הנאהבים שסביבנו, הקב"ה.

לתפילת שחרית אנו מקדימים את האמירה "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". טרם העלייה בסולם הדבקות, אנו מביטים על התכלית, וגם על המדד האובייקטיבי והמוחשי ביותר להתקדמותנו – יחסנו עם הסובבים אותנו. כי תכלית הרצוא היא השוב, ותאוותו של הקב"ה שיהיה לו דירה בתחתונים דווקא.

על כן, כשאנחנו רוצות לבדוק האם הילדים שלנו מתקדמים מבחינה רוחנית, האם הם עולים בסולם עבודת ה', כדאי לנו לבדוק מה מצב היחסים שלהם בין אדם לחברו. האם הם הופכים להיות רגישים יותר? האם המידות שלהם מעודנות יותר? האם הם יותר בתשומת לב למי שסביבם? המדד הבין־אישי הוא לא היחידי, אבל הוא משמעותי ביותר. הלוח הימני בעשרת הדברות משתקף בשמאלי. טיב הקשר של הילדים עם הקב"ה, צריך להשתקף גם באופן ההתקשרות שלהם למי שסובבים אותם.

[מקורות השראה: היום יום, ב' תמוז; שיחת שבת פרשת וישב, תשכ"א, אותיות ד־ה; שיעור הרב יצחק גינזבורג, כ"ד סיון התשפ"ב]

שאלות ומשימות להתבוננות ולעבודה:

• האם השיח בבית הוא יותר בתחומי בין אדם למקום או בין אדם לחברו? אם זה בין אדם למקום – האם תוכלי להרחיב את היריעה לבין אדם לחברו? ואם זה בין אדם לחברו, האם תוכלי לרומם את השיח הנימוסי־מוסרי־אנושי גם להקשר בין אדם למקום?
• שימי לב על ילדייך, מה רמת הרגישות בין אחד לשני? מה רמת הרגישות לחברים? איזו פעולה תוכלי לעשות כדי לשים יותר דגש על ערך אהבת ישראל בפועל ממש?

*****************************************************************

נר שמיני

חינוך לשליחות

שמעתי פעם, כי הרבי מלובביץ' לא קרא לבני ובנות השליחים והשליחות "ילדי השלוחים", שכן ילדי המשפחות האלו הם שליחים בעצמם! בכלל, מציינים את התופעה המדהימה הזו, כי למשימות השליחות שלח הרבי דווקא משפחות. לא אנשים כריזמטיים דווקא, ולא יחידות 'סיירת' נבחרות היוו ומהווים את גרעין נושאי משימת השליחות בכל אתר ואתר, אלא יחידות משפחתיות המורכבות מבני זוג, הורים וילדים.

דוגמא מאלפת מוקדמת לכך היא אלקנה אבי שמואל ומשפחתו. על פי חז"ל, אלקנה היה עולה בכל שנה למשכן בשילה, עם אשתו ובניו ובני ביתו, ואף עם אחיו ואחיותיו. בכל שנה הם היו בוחרים במסלול אחר, ולנים ברחובה של עיר חדשה – כשהגברים מתקבצים עם אנשי המקום, הנשים עם הנשים, והגדולים עם הקטנים. כך אלקנה ומשפחתו היו עושים 'רעש' והתרגשות באותו מקום, ויוצרים התעוררות לאומית נרחבת להצטרף ולעלות למשכן.

מרכיב חשוב בחינוך הילדים – הוא בהכרה בכך שהם נרות להאיר. כיעקב איש תם שהיה יושב אהלים (שניים לפחות…), כל ילד יהודי הוא אור המאיר לעצמו, ואור המאיר לזולתו. חשוב לפתח אצל הילדים את התודעה הכפולה של תיקון המידות ובניין הקומה האישית, בצד חשיבה ופעולה למען הארת הסביבה והטבה עם הסובבים.

תודעת השליחות יכולה להתבטא בסיוע למבוגרים בעשיית מצוות, בגמילות החסדים שלהם וכד'. אפשר גם לחשוב על פרויקטים של עשיה משותפת, בדגש על שיתוף הילדים בעשיה ואולי גם בחשיבה ובתכנון.

אך תודעת השליחות היא גם בעצם האפשרות להוות מגדלור בכל מקום וסיטואציה בה הילדים נמצאים: במשפחה המורחבת ובשכונה, בחנות המכולת ובתחבורה הציבורית. ילדים יכולים לחלוק בחינוך החסידי אותו הם סופגים, כגון בשיתוף ברעיון שלמדו או בסיפור נוגע, ואולם, השליחות הגדולה ביותר היא בעצם היותם – בדוגמא בה הם משמשים במידות טובות, בתפילה, ובכל הנהגה טובה.

הרב עדין אבן־ישראל נתן פעם סוג של מצפן לדרך. הוא ביקש שכל אחד ואחת, בכל אינטראקציה שלהם עם מישהו או מישהי, ידאגו שנשאר על אותו איש או אשה 'רושם' מהמפגש. כשאנו מהלכים בעולם נדיבי לב, תוך השארת טביעות אצבע על נשמות הסובבים אותנו, ומחנכים אף את ילדינו לעשות זאת, צועד העולם קדימה – הלוך ואור.

[מקורות השראה: מדור פרקי אבות – "נפלאות" שלח, ושיעור הרב גינזבורג, ב' ניסן תשע"ח; הרב עדין אבן ישראל, בסעודת משיח]

משימות להתבוננות ולעבודה:

• חשבי על משהו טוב שברצונך לעשות (כגון ביקור של חסד, בישול ליולדת, הפצת יהדות) ושתפי אחד או כמה מילדייך במשימה.
• דברי עם הילדים על היכולת שלהם להשאיר 'רושם' על כל אחד שהם פוגשים. בקשי מהם להעלות דוגמאות, איך הם יכולים להיות נרות להאיר בסביבתם כרגע (במשפחה, בכיתה וכו').

להצטרפות לרשימת התפוצה 'אור הלבנה' של אורה רבקה וינגורט: http://bit.ly/41IZ6yv

לפרטים והרשמה לשנה"ל תשפ"ו, לביה"ס 'יעלת חן' בירושלים: [email protected]