כל שנה בשעה שאני בונה את הסוכה, אני נזכר באותן השנים, לפני כשלושה עשורים, עוד בטרם חשבו הקבלנים על המצאת "מרפסת סוכה". אז, המקום היחיד בו היינו יכולים להעמיד את סוכתנו הצנועה היה חניון המכוניות המשותף לכל דיירי הבניין. דא עקא שמעל רכבנו המשפחתי ניצב לו גגון מתכת חזק שמטרתו להגן על הרכב מפני הגשמים. טקס פירוק גגון החניה ארך שעות רבות, ולאחר שהסתיימה מלאכת הפירוק בנינו סוכה מרשימה שהפכה להיות לנו לביתנו השני למשך שבוע שלם.
באותם ימים, ובעיקר באותם הלילות, נדדתי יחד עם שני אחיי למגרש החניה לבלות את השינה שם בין מכוניות השכנים. באחד הלילות אחי העיר אותי, וביקש שאבדוק מה פשר הדקירות שהוא מרגיש בגב. שלחתי את ידי המנומנמת לעברו, ולהפתעתנו הרבה גילינו קיפוד נחמד אשר בחר לבלות את הלילה בסוכתנו הפתוחה. הוא התכרבל על הכרית ואותנו הוא שיתף בקוציו… בשנים שלפני כן כבר הספקנו להתרגל לנוכחותם של חתולים בסוכה, אבל גם לבחורים מחושלים כמונו הקיפוד היווה אתגר מעניין.
בלילה אחר שלושתנו התעוררנו בבהלה. מים נשפכו ממרום. רטובים היינו עד לשד עצמותינו, רעדנו מקור. הרגשנו נזופים כאותו עבד שמזג לאדונו כוס וזה בתמורה שפך קיתון על פניו. הופתענו מאוד שהרי באותה השנה הימים היו חמים ובלילות לא ירדו גשמים. עיון מדוקדק יותר גילה כי האדון ששפך את קיתון המים לא היה אלא שכן מקומה עליונה, שהחליט סתם כך באמצע הלילה להשקות את עציציו ולשתף גם אותנו בשאריות מימיו.
חוויות אלו חברו ל'חוויות 'סוכה' נוספות אשר הצטברו במשך שנים רבות, ומכוחן צמחה בנו חיבה יתירה למצוות הסוכה, ללימוד בה, לאכילה, ובאופן מיוחד גם לשינה בסוכה.
חבלי קליטה
תחושות והרגשות שונות מתעוררות באדם בעת שהוא מקיים מצוות. התלהבות או אדישות, שמחה או מרירות, חופש או מועקה, ועוד. ה'שם משמואל' בדרשותיו לחג הסוכות עומד על כך שאופי הרגשות המתעוררים באדם בעת עשיית מצווה, יכול ללמד אותנו על מעלתו הרוחנית. וכך הוא כותב ביחס למצוות הסוכה: "והסימן לזה כי מי שהסוכה קולטתו הוא מוצא קורת רוח מאד מאד בסוכה, ולהיפוך חס וחלילה מי שאין הסוכה קולטתו אינו מוצא בה קורת רוח. וזה לאו לכל אדם בשוה, אלא מי שמוצא בה קורת רוח ביותר, הוא לעד שקולטתו ביותר. ובאשר זה תלוי במחשבת הלב אינו גלוי וידוע אלא להיודע תעלומות, והוא היודע ועד בזה".
שמחה וקורת רוח פנימית הנלוות לאדם בעת קיום מצוות סוכה נובעות מכך שהסוכה רוצה בו, היא מעוניינת 'לקלוט' אותו מפאת מעלתו הרוחנית, ולהפך. במילים אחרות, הסוכה הינה מרחב רוחני מיוחד, בו לא כל אחד ראוי להימצא. רק מי שרמתו הרוחנית נאותה, ראוי להיכנס לסוכה ולשהות בה. תחושה של אושר וקורת רוח הנלווית לקיום מצוות סוכה מעידה על החש כך שהוא רצוי בה, ואילו תחושת מועקה המלווה את היושב בסוכה מעידה שאין הוא רצוי בה.
בשנים עברו היה נהוג בחלק מקהילות ישראל, בעיקר בארצות אשכנז, להוסיף פיוטים במהלך התפילות בחגים ובשבתות מיוחדות במהלך השנה. באחד הפיוטים לכבוד חג הסוכות (פיוט 'כי אקח מועד', שחרית ליום שני), שכתוב כדיבור כביכול של הקב"ה בשבחם של ישראל בקשר למצוות הסוכה, נכתב כך: "ואנכי היודע ועד, כי עמי קיימו מצותיה". משמעות משפט זה היא, שעל קיום מצוות סוכה על ידי עם ישראל יכול להעיד באמת רק הקב"ה. דברים אלה דורשים הסבר, שהרי מצוות סוכה נעשית מחוץ לבית, במקום פתוח וגלוי לעין, וכל אחד יכול לראות האם קיימו ישראל מצווה זו או לא, ומדוע יש צורך שהקב"ה יעיד על כך?
טיפול שורש
הכלל שחידש ה'שם משמואל' משמש אותו גם להבנת דברי הפיוט. אפשר לקיים את המצוות מתוך תחושה של הכרח, ולחילופין אפשר וגם ראוי לקיימן מתוך הזדהות פנימית ותחושה עמוקה של זכות גדולה שנפלה בחלקנו. התחושה הנלווית לעשיית המצוות אינה ניכרת כלפי חוץ, רק בפני בוחן כליות ולב היא גלויה. הקב"ה הוא היחיד שבאמת יכול להעיד שעם ישראל קיימו את מצוות הסוכה, לא רק ברמה הטכנית אלא גם בחפץ לב, מתוך שמחה פנימית, וזוהי מעלה גדולה.
את העיקרון של ה'שם משמואל' אפשר לקחת כמדד לחיים. אדם יכול למדוד את חיבורו הפנימי למצווה על פי היחס הנפשי שלו לקיומה. אם חש הוא קושי נפשי בעת קיומה של מצווה כלשהי, סימן הדבר שהוא אינו מחובר אליה כיאות וראוי לו שיעשה 'טיפול שורש' רוחני. עליו להשתדל להעמיק בלימוד ענייני המצווה ובהבנת משמעותה, וכן בבירור הקשיים האישיים שלו נוכח עשייתה. גם תפילה לקב"ה, שיזכה אותו להתרגל במצווה ושהיא תהיה טבעית ורגילה אצלו, לא תזיק. כך יוכל להעצים את הרגשותיו ולשפרם. ההרגשה שיש לאדם יותר חפץ במצווה ויותר חשק לקיימה, תהיה לו לסימן שאכן הוא יותר ראוי לאותה מצווה, ולכן גם היא רוצה אותו יותר וקוראת לו בקול פנימי לקיים אותה.
האם זה אומר שעלינו לשמוח על כל קיפוד מזדמן שהחליט לתפוס תנומה על כרית בסוכה? לא בהכרח, אבל מאוד כדאי שנשתדל להתבונן בעין חיובית על הסוכה, לשהות בה, ולשמוח באמת על הזכות שנפלה בחלקנו לקיים מצווה נפלאה זו, גם בשעה שקצת דוקר.
