מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שראה יהודי שאכל בתענית ציבור. שאל אותו רבי לו"י, "אינך יודע שתענית ציבור היום?" – "יודע אני", "שמא אתה חולה ואינך יכול לצום?" – "אינני חולה כלל…". הרים ידיו רבי לוי יצחק ואמר: "ריבונו של עולם, אשריהם ישראל שגם כשחוטאים, אינם מעזים להוציא דבר שקר מפיהם".
סיפור אחר מסופר על רבי לו"י מברדיצ'ב, שראה עגלון מושח את גלגלי עגלתו תוך שהוא עטוף בטלית, מעוטר בתפילין ואומר את תפילתו. פנה רלו"י השמימה ואמר: "ריבונו של עולם, ראה את היהודים שלך, אפילו כשהם מושחים את גלגלי העגלה הם מתפללים בטלית ותפילין".
אלו דוגמאות קלאסיות ללימוד סנגוריה, הגורמות לשתי טעויות:
הטעות הראשונה היא היחס לר' לו"י כנאיבי ותלוש.
השניה היא זיהוי הסנגוריה יחד עם לימוד זכות. לו היה רוצה ר' לו"י ללמד זכות, ייתכן ולא היה שואל אותו כלל בכדי לתת פתח רחב להצעות זכות על אותו אדם – כנראה שאינו יודע, או שחולה.
אך ר' לוי יצחק הוא סנגורן של ישראל, והוא שואל את השאלות למרות שאולי זה 'יקלקל' את לימוד הזכות (מה שאכן קרה). הסנגוריה באה לאחר בירור המציאות המדויקת והעמקת הבירור עד למציאת האור גם בעומק האפלה. על גבי נקודת האור הזו, ניתן יהיה לבנות את המשך תיקונה של האישיות. היסוד לתפיסה זו היא הקביעה "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא", ונקרא "בן" למקום.
התורה הידועה של ר' נחמן – רפ"ב (שכבר הפכה לשם קוד), מורה לחפש נקודה טובה גם אצל מי שנדמה שאין בו שום צד חיובי. אין כוונתו להתעלמות מן המציאות, אלא אדרבה, ראייה מפוכחת שלה והתמקדות בחלק הטוב, גם אם הוא נסתר וצריך לחפש אותו. לכשיימצא, יש לטפחו ולהפכו לנקודת ארכימדס עליה נשען המנוף הרוחני שירים את האישיות בכללה. באותה תורה, כמו גם במקומות רבים בכתבי הראי"ה קוק, מצוין כי סגולת קדושתו של יהודי מעצם היותו גדולה ומשמעותית לאין ערוך מהמעשים בהם הוא בוחר.
אלא שיש להבחין בין סנגוריה הדוחפת לפעול – סנגוריה מקדמת ואקטיבית, לבין סנגוריה משתקת (שאינה לגיטימית) המדגישה את הטוב במציאות הבעייתית, אך לא דוחפת להתקדמות. המצב כיום הוא שההכלה שהיא מעין סנגוריה גורמת לשיתוק, ניוון וריקבון. נתלים כמובן ברב קוק הסנגור הגדול, אבל מגלים בו פנים שלא כהלכה וכך מגיעים להכלה, אפילו בתוך בתי מדרש, של כפירה במסורת הפסיקה או בעיקרי אמונה.
לעתים סנגוריה כזו מחזקת את המעשים הרעים של הגורם עליו מסנגרים, שכן אם הוא 'בסדר' בעיני שומרי מצוות, וקל וחומר בעיני גורמים תורניים – למה לו לשנות דרכו? טענות כאלה נוכל לשמוע פעמים רבות ממי שאינם מקיימים מצוות אך משרתים בצבא או מקפידים בכיבוד הורים וכדומה, שכיוון שהם עושים טוב – די כבר בזה. גישה כזו יוצרת גם סחף שלילי אצל צעירים, שמתחנכים לראות בעיקר את הטוב שבמגזר החילוני ולשבח אותו תוך התעלמות מהבעיות הרוחניות, ממילא הוא הופך לגיטימי בעיניהם, והמעבר לשם נעשה אף הוא לגיטימי.
שני עקרונות
תורת הסנגוריה במשנתו של הרב, נובעת משני עקרונות:
האחד – אחדות כל המציאות, הפועלת כגוף גדול והרמוני, הכולל בתוכו גם את מערכת העיכול ואברים "לא נעימים", והתפיסה שכולה יחד פועלת לטובה.
השני – הנהגת הייחוד, שבעומק המציאות, שאינה מושגת לנו כעת, ה' מכתיב את כל הקורה במציאות, גם מה שנראה רע.
תפיסה זו של הראי"ה נובעת משיטת הרמח"ל לגבי עולם הייחוד ועולם המשפט. עולמנו מתנהל על פי המשפט, ובו אין מקום לרע ולחוטאים, בהם יש להילחם. הדרך היחידה שבה ניתן לדבר על תועלת הנובעת מהרע היא בהשקפת 'עולם היחוד', שבו הקב"ה מוביל את כל המהלכים ולא האנשים בבחירתם.
אמנם השקפה עמוקה זו אינה משפיעה כלל על המשפט המעניש את הרשעים, והחותר לבער את הרע והתומכים בו. אבל כאשר היא נמצאת ברקע, המבט על הרשע גם בעולם המשפט שונה לגמרי, וכפי שיוסבר להלן.
לאהוב אותו ולשנוא את מעשיו
שני חלקים להתבוננות של הסנגוריה: חמלה על הרשעים השקועים ברשעה, ומציאת הצד הטוב שבהם.
יש להבחין בין החלק הטוב לחלק הרע שבאדם. לאהוב את הטוב שברשעים, ולשנוא את הרע שבהם. מקורה המפורש של שיטה זו – בדברי התניא (פרק ל"ב): "וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעונותיהם שמצוה לשנאותם מצוה לאהבם גם כן. ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחי' הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם".
מכתב לרב שילדיו נעשו קומוניסטים
כיוון שתפיסת הסנגוריה בבסיסה נובעת מן העקרונות הכלליים של הטוב הכללי, ומהנהגת הייחוד, הרי שהיא נכונה תמיד. אך בדורותינו יש לה שתי תוספות ייחודיות.
האחת – כל השנאות הן רק במי שכבר קיימנו בו מצוות תוכחה. מכיוון שאין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות לפנינו מי שיודע להוכיח, על כן ההלכות הנוטות לרוגז ולשנאת אחים אינן למעשה.
השניה – הסחף השלילי של תנועת הכפירה העולמית שחדרה גם אלינו, הופך את הכופרים ופורקי העול להיות בבחינת אנוסים.
אך לא רק לשלילת השנאה יש דגש מיוחד בדורותינו, אלא בעיקר לראיית החיוב. בתשובה לרב מילשטיין שילדיו נעשו קומוניסטים, כתב הראי"ה שהנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בלבבם בכמה מידות טובות הנמצאות בהם, ומה שהרשעה תפסה אותם הוא גם כן מצד נטייתם הפנימית לטוב ולחסד. לכן הפכו לוחמים לטובת הפועלים הסובלים בכל מקום. אמנם הם טועים בדרכם, אך אינם כרשעים ההולכים רק אחרי תאוותם הבהמית בלי מטרה של יושר. לכן, אם לא נרחיק אותם אלא נקרבם כפי היכולת, אז כאשר האופנה הרוחנית־חברתית תתהפך ויכירו את הטעות הגדולה בקומוניזם, שבשבילו זנחו את בית־חייהם, יהיו מוכנים לתשובה. למרות שהם נשבו ברעיון הקומוניזם, הראי"ה מוצא בהם צדדי טוב ייחודיים לדורותינו ולכן הסנגוריה כלפיהם מקבלת ממד נוסף. על אחת כמה וכמה כלפי מי שקשור למהותו הישראלית, ואף מוסר את נפשו למען שיבת ציון ויישוב הארץ. זו הסנגוריה המיוחדת שהראי"ה הרחיב אודותיה במקומות רבים.
שילוב של בחירה והנהגה
לכאורה, תפיסות שנובעות מהנהגת הייחוד לא יכולות להוביל להדרכות מעשיות בעולמנו המבוסס על הנהגת המשפט, ואם כן כיצד נוקט הראי"ה בהדרכות מעשיות?
הראי"ה מחדש שישנן שלוש הנהגות – הנהגת הייחוד, הנהגת המשפט, והנהגת המשפט הכוללת הופעות והשפעות של הנהגת הייחוד. הופעתו של הפן הסגולי באופן בולט, בלי קשר למעשים הרעים ובהיפוך גמור אליהם, הינה בעצם התערבות 'הנהגת היחוד' ב'הנהגת המשפט'. אנו רואים את הופעת צד הסגולה – קשר עמוק לעם ישראל לארצו ולביסוס עתידו, למרות שמצד הבחירה בתורה ומצוותיה – מדובר במי שפרקו עול. הציונים החילונים באמת מחפשים את הקודש אלא שהם עצמם לא יודעים זאת. בעצם, התנועה הציונית לא נוצרה רק מבחירה חופשית, אלא גם
מהתערבות אלוקית נסתרת, המאירה בדור של גאולה.
סכנת ההתרופפות
הראי"ה מזהיר את הבאים לעסוק בעבודה זו של סנגוריה שצריכה הרבה בירור והעמקה, כיוון שיש סכנות בדרך זו. ייתכן שמרוב שנרצה לסנגר על החוטא נתעלם ממעשיו הרעים, או חמור יותר – נצדיק אותם. המסנגר עצמו מסתכן בפגימות רוחניות: "ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותם מי שאין בו דעה עמוקה… יוכל להתקלקל הרבה ח"ו, וללמוד ממעשיהם, ולהדבק בצד הרע שבהם והוא מחוייב להתרחק מהם".
התפשטות שיטת הסנגוריה בהמון עלולה ליצור בעיה רוחנית – "מרוב התפשטות החסד יוכל היסוד המוסרי להתרופף". לכן נראה שכל מי שלא הגיע למדרגה עליונה זו, צריך להיזהר במיוחד כשהוא בא לנקוט במידת הסנגוריה, שלא יפול על ידה.
גם העוסק בסנגוריה צריך לאחוז במידת מה בשנאת הרשעים: "מי שחסר לו החוש של שנאת הרשעים, יוכלו התכונות, המעשים והדיעות הרעות, להדבק בו ולפגמו".
סנגוריה מקדמת
לעומת הגישה המוטעית כאילו המסנגר 'תלוש' מהמציאות ומתעלם מהצדדים הרעים שבה, דווקא הצדיקים המסתכלים בעין החסד על העולם "מכירים את הכיעור שברע בעומק יותר גדול מאותם שהרוגז והכעסנות הוא שלטון רוחם". כיוון שהם יודעים שהרע מצד עצמו אינו יכול להתקיים בעולם, אינם פוחדים להילחם נגדו בביטחון ומתוך עוצמה, ומוציאים מעומק הרע את כל החלקים הטובים הגנוזים בו. הדמות המייצגת ביותר לסגנון זה, הוא אברהם אבינו האוהב הגדול, המסנגר גם על סדום, אך רודף אחרי ארבעת המלכים ומכה אותם כדי להציל את לוט השבוי. עליו אמר הקב"ה "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו ואחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".
באיגרת לרידב"ז מתאר הראי"ה שגם לעבודת הקירוב שלו יש גבולות: "והשי"ת יודע שלא את כל הפושעים אני מקרב, כי אם אותם שאני מרגיש שכח סגולי גדול מונח בפנימיותם. ובדרך כללות מסרו לנו חז"ל סימנין על זה". היה לו כישרון מיוחד לדעת אם יצליח לפעול אצל המקורב.
פרשת ההתעמלות
פרשיה הממחישה ומיישבת את העקרונות שנימנו לעיל, היא יחסו של הראי"ה להתעמלות. פרשיה זו עלתה לו ביוקר רב ובבריאות, כפשוטו. כשהחלה אגודת 'מכבי' לקיים פעילות ספורטיבית לצעירים, פרסם הרב דברים נלהבים מאוד אודות מעשיהם של הספורטאים. קנאי ירושלים סילפו במכוון את דבריו, רדפו אותו באופן מכוער ופרסמו שהרב מחזק את חילול השבת הנעשה במשחקי כדורגל, למרות שהרב לא הזכירם אפילו במילה. לא זו בלבד, אלא שהרב פעל נמרצות נגד משחקים אלה. מכל מקום, ודאי שהדברים מהווים חידוש גדול ומפליאים כל קורא. הרב עצמו הסביר את דבריו בשני רבדים: הרובד הפנימי – שאכן תורת הנסתר מבארת "שלפי קדושתה של כנסת ישראל הכל הוא קדוש ונשגב לאין חקר" (אגרות הראי"ה ד, אעח), והביא ראיה לדבר משמשון הגיבור. עוד הוסיף, שכל מה שכתב אינו אלא "לקרב גם את הרחוקים ולדבר על ליבם שיתקרבו… ואפילו אלה הצעירים שרוצים להתפתח בבריות גופא, כדי שיהיה כחם חזק להגן על אומתנו הקדושה בעת זעם ח"ו… דרכי להגיד להם שיכולים לכוון מעשיהם לשם שמים… כמו שהיו אבותינו הגיבורים חיילותיו של בית דוד". לסנגוריה זו היו תוצאות בפועל. זאת כיוון שיחד עם פרסום החיוב והאהדה, הסתייג הרב מהצדדים השליליים, וכשראה שמתרבים חילולי השבת מחה נמרצות במארגנים ובתנועה הציונית העומדת מאחריהם. לאחר ששלח אנשים להפריע למשחק כדורגל (תשרי תרפ"ו) ביקשו ראשי 'מכבי' להפיס את דעתו, וקיבלו על עצמם שלא לחלל את השבת במכירת כרטיסים ודברי מאכל. כמו כן התחייבו שלא יעשנו בתחום המגרש. הרב עצמו אמר להם שלא יוכל להסכים גם באופן הזה כיוון שאין משחקים בכדור בשבת כלל, אבל חיזק את ידם בקבלות הטובות שקיבלו על עצמם וביקשם להתחייב בפניו אודותיהם.
כאן מצאנו את כל הגורמים שנמנו לעיל: התרוממות הצדיק לראיית הטוב הכללי, מציאת החלק הטוב שבהתעמלות, קישורו לקדש העליון, פעולה בעצמו של המסנגר המקרין חיוב, ולבסוף פעולה על האנשים שהסנגוריה נגעה אליהם.
"אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריה על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה כי אם מקצוע גדול בתורה, וחכמה עמוקה ורחבה" (הראי"ה קוק, אורות ישראל, ד, א).
המאמר הוא תמצית חלקית ממה שעתיד להתפרסם בקובץ מעשה חושב ג
