השיר "תמיד אוהב אותי", המכונה גם "עוד יותר טוב" כבש את ישראל בסערה. הוא מתגלגל על הלשון, ומקפיץ צעירים, מבוגרים, ואפילו ילדים קטנטנים. היו שביקרו אותו על מסרים שטחיים, שיוצרים תפיסה אמונית אינפנטילית ושגויה. לעניות דעתי הביקורת על הפרטים, גם אם יש בה אמת, מפספסת את הסיפור הגדול של הצלחת השיר.

מדד האושר העולמי

אחת התופעות המרתקות היא מיקומה של מדינת ישראל במדד האושר העולמי. ישראל נמצאת במקום גבוה על אף הבעיות הרבות איתן היא מתמודדת. היינו מצפים שהטבח הקשה והמזעזע שחווינו, ומלחמה קיומית שפרצה בכמה חזיתות, יובילו להתרסקות במדד האושר של מדינת ישראל. למרות שבאופן מיידי חלה פגיעה, בכל זאת ישראל מוקמה בדו"ח שהתפרסם השנה במקום החמישי בין כל מדינות העולם. איך הפלא הזה קורה?

חוקרים מובילים בתחום הפסיכולוגיה החיובית מצביעים על כך שהגורם המרכזי לאושר הוא לא הרווחה הגשמית, אלא תחושת המשמעות (ד"ר טל בן שחר, 'באושר ובאושר'). ממילא לא מפליא שמחקרים רבים מלמדים שבאופן סטטיסטי אנשים מאמינים מאושרים יותר מאנשים שאינם מאמינים, הואיל ותחושת המשמעות היא חלק בלתי נפרד מתפיסת עולם אמונית.

מדד האמונה הישראלי

הקשר בין אמונה לאופטימיות, בולט במיוחד בתפיסת היהדות: הביטוי הנפוץ "הכל לטובה" מושרש במסורת ישראל (לדוגמה בדברי רבי עקיבא בברכות ס ע"ב), וכך גם האמונה שהעולם צועד לגאולה ובסוף המשיח יגיע והטוב ינצח את הרוע (אחד מ-13 עיקרי האמונה).

תומס קהיל בספרו 'מתת היהודים' כותב שרוב המושגים החיוביים של המין האנושי, מקורם ביהדות. בתוכם הוא מונה: "אדם, ייעוד, זמן, היסטוריה, עתיד, חופש, קדמה, רוח, אמונה, תקוה, צדק – הם מתת היהודים" (מתת היהודים עמ' 198).

למרות החלוקה היבשה בין דתיים לחילונים, הרוב בישראל מגדירים את עצמם כמאמינים. יחד עם זאת, לפני המלחמה מדינת ישראל הייתה קרועה בשאלה על זהותה היהודית במרחב הציבורי. הפחד הגיע לשיאו עם האיסור על קיום אירועים בהפרדה בתל אביב, כולל תפילות יום הכיפורים המסורתיות.

המלחמה יצרה מהפך וזירזה את תהליך ההתקרבות למסורת. כ-28% העידו שאמונתם התחזקה בעקבות המלחמה. מגמות אלה חזקות במיוחד אצל הצעירים, שכבר לפני כמה שנים 'מדד הדת והמדינה' שהתפרסם ב-ynet, סיכם בקצרה: "ההורים חילונים, הילדים מסורתיים". לכן לא מפתיע לגלות את הנתון המדהים שבפילוח האוכלוסייה הצעירה, ישראל נמצאת במקום השני (!) במדד האושר העולמי.

כפי שראינו, החיבור לזהות היהודית מוליד מתוכו באופן טבעי גם חיבור לאופטימיות ותקווה, ולכן השיר "עוד יותר טוב" זכה להצלחה אדירה כל כך והפך להמנון לאומי, כיוון שהוא מחובר לתשתית עמוקה בזהות הישראלית, שצפה על פני השטח בעקבות המלחמה.

אשליה נאיבית?

ובכל זאת אחרי הכל, לטעון שיהיה לי עוד יותר טוב בעולם מורכב בו אנחנו חווים אכזבות רבות גם במישור הלאומי וגם במישור האישי, זה נשמע מנותק מהמציאות. מבט זה עשוי לרדד את המבט האמוני ולהפוך את אלוקים לכספומט של אושר, וממילא להוביל למשבר כאשר הדברים לא מצליחים כפי שקיווינו.

אך כשנתבונן בהיסטוריה הישראלית ובמציאות ימינו, נראה שהחשש הזה כמעט ולא קיים, ושאף אחד לא באמת סבור ש'הכל לטובה' משמעותו שהכל טוב כבר כעת ללא קשיים ואתגרים משמעותיים.

נחום איש גמזו, שטבע את הביטוי "גם זו לטובה", היה מלומד בייסורים קשים ביותר; רבי עקיבא שאמר "כל מה שהקב"ה עושה, לטובה הוא עושה" אמר זאת תוך כדי שהרומאים רדפו אחריו, ולכן אף אחד לא הסכים להכניסו לביתו והוא נאלץ לישון ביער; והרב שלום ארוש שחיבר את מילות השיר המדובר, חווה בעצמו בשנים האחרונות אירוע מוחי שמקשה עליו לדבר באופן ברור כבעבר.

עם הנצח עבר מספיק ייסורים בהיסטוריה שלו מכדי לחשוש לאמונה שטחית שהכל יהיה טוב במשמעות החיצונית והפשוטה.

חדר הלידה מול המחלקה הסופנית

ויקטור פרנקל, מחבר הספר 'האדם מחפש משמעות' העיד על חשיבותה של האמונה והתקווה להישרדותו באושוויץ. הוא סיפר ששאיפותיו לעתיד והמשמעות שהן נסכו בו, אפשרו לו לשרוד מבחינה פיזית ולהתגבר על מחלת הטיפוס שתקפה אותו. לעומת זאת, הוא ראה כיצד אדם ששמע על אובדן קרוביו ותקוותו לראותם פגה, שקע וגווע.

גם כאשר החטופים מעידים שהאמונה עזרה להם להחזיק מעמד בשבי הנורא (כולל הכרת השיר 'עוד יותר טוב'), אין הכוונה שהם חשבו שמייד הם ישתחררו והכל ישתפר. יש כאן מבט עומק שמאפשר לשאת גם מורכבויות וקשיים. האמונה היא היכולת לא למדוד את הכל לפי הקריטריון של ההצלחה העכשווית ("עכשיו!"), והיא מאפשרת לרוץ למרחקים ארוכים.

תת אלוף במיל', אפי איתם, הציע חלוקה אחרת במקום ימין ושמאל, "חלוקה בין אופטימיסטים שמחים – אנשי חדר הלידה, לבין פסימיסטים מיואשים – אנשי המחלקה הסופנית". לדבריו, זהו סוד "החיוניות של הציבור הדתי הלאומי, האופטימיות שלו, השמחה שלו ונכונות ההקרבה… לדעת שאתה נמצא בחדר לידה ולא במחלקה גריאטרית או סופנית זו הבנה מהותית של הסיטואציה. בלידה – עם הדם, עם הכאבים, עם הצירים, באים חיים; במחלקה סופנית – לא משנה כמה תזריק חיים ותזרים תרופות, זה הולך לסוף…" (מתוך ריאיון אצל גדי טאוב).

ערוץ 14 וטבלאות הרייטינג

אכן, השיר "עוד יותר טוב" אינו מניפסט אמוני שלם שמציג את התמונה המלאה והמורכבת, אך הוא מהווה את תשובת המשקל לשיח תקשורתי מייאש שמוריד את הרוח, וזה סוד הצלחתו.

זו גם אחת הסיבות המרכזיות שערוץ 14 נוסק ברייטינג. ישראל מאמינים בני מאמינים, ולכן הם גם אופטימיים בני אופטימיים. הרוח האמונית הנוסכת תקווה ומצביעה על נקודות האור השונות, היא הרוח שמתאימה לאומתנו, ולכן יש נטישה הדרגתית של 'ערוצי התבהלה' שמנוכרים לאמונה ומשדרים פסימיות, לטובת ערוץ 14 שרוח אחרת עמו.

עם האמונה רוצה רוח אופטימית של אמונה, גם ובעיקר תוך כדי הקשיים הגלויים. לא לחינם לאחרונה ציינו את ט"ו בשבט בזמן בו רוב העצים עדיין עירומים, אך השרף כבר מתחיל לעלות בהם – כלומר, אנו מזהים את סימני הצמיחה הראשונים, מבינים את היפוך המגמה ושמחים בו. זה כוחה של אמונה שהיא מחזיקה אותנו גם ברגעים חשוכים: "ואמונתך בלילות".

לא רק שלא מדובר ב'אמונה עיוורת' המנותקת מהמציאות, אלא שזו האמונה הריאלית ביותר מתוך חיבור עמוק להיסטוריה של עם הנצח. חיבור לעבר בו ניצלנו תמיד, חיבור לעתיד – לגאולה שבוודאי תבוא, חיבור לאלוקים שתמיד משגיח עלינו, וגם את הקשיים והמשברים הוא מהפך לטובה. מה כמו הצהרת הנשיא טראמפ ושינוי השיח העולמי בעקבותיה, רגע לאחר עסקה גרועה שהשפילה את הכבוד הלאומי, מוכיח יותר את המושג: "ישועת ה' כהרף עין"?

לאור הדברים הנפלאים שכתבה אגם ברגר, שהתחזקה באמונתה במנהרות החושך, נאמר: בדרך אמונה בחרנו; בדרך אמונה ננצח; ובדרך האמונה יש לנו ביטחון גמור שמתוך כל הקשיים יהיה לנו עוד יותר טוב ועוד יותר טוב…