מעט מאוד יצא לי להפגש איתה, אך לא יכול שלא לשתף מעט את רגשותיי. כמה תמונות שלי על האישה הגדולה הזו, נועה. נועה אריאל.
למי שלא הכיר, נועה אריאל היתה מהנשים הבולטות והמובילות של התפתחות ההתיישבות היהודית באחד מחבלי המולדת המאתגרים ביותר, יישובי גב ההר של השומרון. לצד בעלה, הרב ישראל ליבוביץ-אריאל, נאבקו בפינוי חבל ימית שבסיני, היו מראשוני היישוב יצהר, ועמדו בראש חוד המאבק לקיום ישיבה בקבר יוסף בשכם. בניגוד לנשים שעמדו בצל בעליהם, היא היתה דומיננטית בכל ענין ומאבק של מחדשי היישוב בשכם. היא ובעלה השתייכו לתלמידי הרב גינזבורג, אבל היו עצמאיים ומקוריים והיה להם מעמד מיוחד בקהילה זו. היא שימשה שנים רכזת היישוב יצהר.
למרות החזות הדעתנית והתקיפה, נועה היתה עדינת נפש ואמנית בחסד. כל מי שהיה בביתה יודע לספר על הפקות ועיצובים בכל סעודת שבת וחג, ברמה שלא היתה מביישת מיצגי אמנות במוזיאון תל אביב.
בשני העשורים האחרונים הלכה ופיתחה את כשרונה האמנותי ולמדה את מקצוע הבובנות. היא הקימה תיאטרון בובות וכתבה הצגות וביצעה אותן בכל רחבי הארץ לקבוצות רבות ומגוונות.
למרות שנועה היתה אשת רב והשתייכה לכאורה לאחת הקבוצות ה'קיצוניות', היא היתה פמיניסטית בכל מהותה, ללא ההגדרה הרשמית. היא היתה מהראשונות במגזר שהעלו על נס את נושא הפגיעות המינית במשפחה ובקהילה ואחת ההצגות האחרונות שלה, בליווי הבובות, היתה כולה בנושא הפגיעות. היא זכתה בפרסים רשמיים על הצגותיה הללו. המחלה, מחלת הסרטן, פגשה אותה בשיא השפעתה. לאחר מאבק שקט, בחיק המשפחה, כשבעלה שיחיה לא מש ממנה לרגע, השיבה נשמתה לבוראה אתמול, ל' אייר תשפ"ב. השאירה את קהילת יצהר והשומרון כואבים ומיותמים מהאימא הגדולה שהיוותה עבור רבים מהם.
יש לציין שבעלה והיא נחשבו לסמן אידאולוגי חשוב ומשפיע גם ברמה ההגותית. בעלה הוא ממש הוגה דעות ייחודי ובעל חשיבה מקורית מאוד. את דעותיו שיתף במאמרי עיתונות במשך השנים ובעיקר בשיעוריו לתלמידים ולתלמידות בישיבות ובמדרשות. היא תמיד היתה שם לצידו והיתה שותפה פעילה לכל דיון הגותי שבעלה וחבריו קיימו, לצורך חשיבה כיצד לקדם את ההתיישבות ולימוד התורה בשכם ובגב ההר, ובכלל כיצד להצעיד את המדינה לקומה הרוחנית ולרמה הבאה של היאחזות פיזית בארצנו.
עד כאן הסבר כללי על נועה, וכעת אספר על כמה נקודות מפגש קצרות שלי איתה.
תמונה ראשונה: 1984. אני בכיתה ח. אנחנו כמשפחה מבלים שבת ביישוב הקרוואנים החדש הר ברכה. היישוב כמעט נטוש, למעט כמה בחורי ישיבת שכם ששהו בו בשבת ומשפחה אחת, משפחת ליבוביץ (לימים יעברתו לאריאל). היו רוחות והיה קר. שני אחים שלי בחרו בתקופה זו ללמוד בשכם, ולכן אבא ואמא החליטו להיות שבת אחת איתם.
הימים, כמה שנים לאחר אירועים סוערים, כפינוי ימית, מלחמת לבנון ואינתיפדה ראשונה. אני הייתי צעיר אך מה ששבה את ליבי היה, שלאורך כל השבת ישראל ונועה וכמה בחורי הישיבה לא הפסיקו לקיים דיונים סוערים בינם לבין עצמם על המצב ועל דרכי ההתנהלות מול המדינה. זה נמשך שעות. אני זוכר ששפשפתי את העיניים. מה קורה כאן? אישה דעתנית, גבר לצידה, וכמה בחורים מתווכחים בכזו רצינות על המדינה, כאילו כל אחריות המדינה מונחת כעת על כתפיהם. זה היה מוזר, אבל זה הרשים אותי. אני חושב שהעובדה שמה שצמח מאז, היישוב יצהר על כל מה שהוא מסמל, והייצוג שלו מול הזרמים השונים בעם, זה בזכות ההתחלה הזו בהובלת הזוג אריאל. רק מאוחר יותר הבנתי שוויכוחים אלו שיקפו קו פרשת מים שהוביל חלק מהחבורה לנטוש את תורת הרב קוק לטובת חסידות חב"ד והעמדת קו תקיף ולוחמני יותר מול ערכי המדינה ההולכים ומתרחקים מלאומיות ישראל לדעתם.
תמונה שנייה: 1992. אני אחרי שמינית בשיעור א בא לשבת ביצהר. מתארח אצל חבר הנמנה על בחורי הישיבה. איפה אוכלים הבחורים? בבית משפחת אריאל. כולם עומדים ושרים באריכות, אשת חיל ואזמר בשבחין ואחר כך סעודה כיד המלך. כל הזמן הזה השתוממתי לראות את האישה הזו, נועה, מולכת על הכול. היא נעה ומוציאה ומכניסה ומפקדת על הבחורים וכל הזמן לא מפסיקה לתת פקודות. השתוממתי לראות שלמרות שמדובר לכאורה בחבורת רווקים צדיקים בחורי ישיבה, היא כל הזמן דיברה והעירה, והערותיה היו מאוד דעתניות ואף ציניות. כאילו אמרה: 'חברייא, עם כל הכבוד לרחפנות שלכם, תנו לי לנהל את העניינים, ותרשו לי לגלות לכם ממה באמת עשוי העולם הזה, על מנהיגיו, רבניו, ושאר ירקות שבו'.
תמונה 3: 2015. אני כבר אחרי שנים רבות של אברכות ואף לימודי רבנות. פרשתי והקמתי עם שותפי מיכאל לב את רשת התרבות 'דברי שיר'. מוכר הרבה ספרים ומוזיקה יהודית וגם קלטות וסרטים חינוכיים לילדי ישראל. יום אחד נועה אריאל מתקשרת. היא מספרת שהוציאה קלטת הצגה עם אחת הצגות הבובות שלה. היא רוצה שנמכור ונפיץ אותה. אני, מתוך הערצה לה ולבעלה שיחיה, כי הייתי מתענג על כל שיעור שיצא לי לשמוע ממנו, כמובן הסכמתי. כדי שזה יקרה היא מבקשת ממני להשתתף ולצפות פיזית באחת מהצגותיה.
אני זוכר את עצמי יושב וצופה בהצגה ופשוט נדהם. אני רגיל שבקהילותינו ישנה סלחנות לרמה של יצירות. הצגות נראות כמו מחזה של סיום כיתה ה'. ההצגה הזו של נועה היתה אחרת ושונה. היתה שם רמה גבוהה גם בעיצוב הבובות, גם באופן הפעלתן וגם בתסריט הנועז והמעז לגעת, מתוך חן ותחכום, בנקודות רגישות.
מאז מחלתה של נועה, לא זכיתי לפגוש אותה. הרב ישראל אישה, שהיה קשור אליה והיא אליו, סעד אותה באופן מעורר השראה.
הפרידה שלי ממנה היתה מוזרה ודמיונית. לפני שנה, שעת ערב, אני נוסע באוטובוס מספר 456 מכפר סבא לרמת גן. הוא נסע הרבה זמן והיה משעמם. לפתע אני מבחין כמה ספסלים ממני בדמות אישה בשביס, דמות שקווי המתאר שלה דומים לאישה הזו שאני כה מעריך, נועה אריאל. אתם מכירים את זה שאתם רואים מישהו מזווית מסויימת אך לא בטוחים שזה אכן הוא? ובכן זה מה שקרה לי. אני רואה את האישה, אך אני לא בטוח שזו אכן נועה.
מתוך הערכה גדולה אליה רציתי מאוד לגשת ולומר שלום, אבל לא הייתי בטוח שזו היא. אני מהסס: לגשת, לא לגשת? ובעוד אני מהסס, קמה האישה ויורדת בצומת מורשה.
עד היום איני יודע אם אכן היתה זו נועה. אך עם קשר וללא קשר לחוויה הזו אני חווה תחושת החמצה על שלא הספקתי לראות ולהפיק יותר מהימצאות הדמות המדהימה הזו בחיי.
תהיה דמותה ופועלה מקרינה ומאירה על כולנו, ובפרט על תושבות ותושבי השומרון. ההיסטוריה של ההתיישבות עוד תספר ותעלה על נס דמותן של נשים מאמינות ותקיפות שבזכותן נגאלו ונגאלים בימינו אלו היהודים. בפרט בכל הקשור לפחד ולחולשה של מנהיגים גברים מול הקמים עלינו בכל דור.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים. שולח חיבוק ענק למשפחתה ובפרט לבעלה הגדול הרב ישראל.
