על ימין ושמאל של הראי"ה קוק

על ימין ושמאל של הראי"ה קוק

א.
איגרת זו סותרת את מה שרגילים לחשוב, כאילו הראי"ה שלל לגמרי שימוש ב'שמאל דוחה'. הוא סבר שיש להשתמש בשני הכוחות יחד – שמאל וימין, דחייה וקירוב. המגזים לצד אחד – חוטא לאמת. הראי"ה עצמו שדרכו העיקרית הייתה ימין המקרבת, השתמש לא פעם במידת 'שמאל דוחה'.
אחד האירועים הראשונים בהם נדרש לכך היה חילול שבת בקיץ תרע"א, בעין גנים, סמוך לפתח תקוה (כיום רחוב בפ"ת). חילול שבת המוני זה שימש כ'סנונית ראשונה' לחילולי שבת רבים במושבות העלייה השנייה. בעקבותיו, התעוררה סערה ביישוב היהודי כולו. באספת מחאה שהתקיימה ביפו, אמר הראי"ה: "…חלול שבת ויו"ט שנעשה בפרהסיא במושבה עין גנים… הרעיש את לב קהל ה' בכללו, את כל ישראל יושב ארץ ישראל… נשמת האומה מצאה את עצמה נכאבת ועלובה על ידי אחדים מבניה… הסכימה קבוצה שלמה של בני ישראל בארץ ישראל לחלל שבת ויום טוב בפומבי… אמר כמתנצל בעד הפועלים שלא היה פה חלול שבת בפרהסיא ברשות אחרים, מפני שעין גנים בתור מושבה של פועלים, נחשבת למשפחה בפני עצמה… דווקא נגד טעות זו עלינו למחות. אלמלא שאנו חשים את רגש האחווה לכל אחינו, גם להרחוקים, ובפרט לאלה אשר נושאים הם, באיזה מובן שהוא, את דגל האומה בידם – לא היה העניין כל כך מרעיש אותנו… לא אחים! דוקא מפני שעין גנים היא מושבה שכולה פועלים, והיא עלולה, מפני רעיון מוזר זה, לחלל את קודש ישראל בכלל, חלילה, באין מוחה, הננו חייבים למחות נגדה בקול רעש גדול. דעו אחים, בני ישראל אתם כולכם, ועין גנים עיר היא בארץ ישראל, עיר הקודש היא, ועיר הקודש עין גנים תובב"א. נקוה ממנה, שנוכל לחוש לה את כל חושי האחווה הכללית של כל אחינו בני ישראל…".
הראי"ה לא הסתפק בנאום מחאה, ודרש מהנהלת הקק"ל להתערב, כבעלי האדמות, כדי למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד: "ידעו אדוני הנעלים שהשיטה של העלבת קדשי דתנו הקדושה בצורה בולטת מאד, ביחוד בחילול שבתות וימים טובים, התפשטה מאד בחוגי הישוב… ובשאט נפש מחללים הם את קדושת ימי קודש, בעבודות פומביות, בנסיעה, רכיבה, במשא והעברה, והנם נוהגין בהם מנהג חול לגמרי… הדבר הגיע עד כדי מדרגה נוראה, אשר אם לא תבא עצת חכמה ויושר לעצור בעד הרעה, ד' יודע מה יוכל להיות אחרית מפח נפש כזה".
במקביל ביקש הראי"ה מתנועת "המזרחי" להעלות דרישה דומה במליאת הקונגרס הציוני שהתכנסה כחודשיים לאחר האירוע: "לדעתי חייבים אנו לעמוד בזה חזקים כצור, שאם לא יתענין הקומיטה [=הועד] בשאלתנו הבוערת כל כך במעמקי נשמתנו, נהיה מוכרחים כולנו וכל הכחות המזרחיים לעמוד בכח נגד ה'קופה הלאומית', למרות מה שהיא כל כך חביבה עלינו חבת נפש". הוא ביקש גם מנשיא "המזרחי", הרב ריינס, להקריא בקונגרס את המחאה נגד חילול שבת. ואכן, אנשי "המזרחי" קיימו את בקשתו, ולאחריה באו חילופי דברים קשים בין נציגי "המזרחי" לחילוניים.
על 'מהומה' זו בקונגרס, כתב ברנר, מבקרו החריף של הראי"ה: "כל השמחה אם היא נפגמת במשהו הרי רק בגלל הקובלנא של הרב היפואי קוק על פועלי הארץ".
ב.
הראי"ה פעל ללא הרף באגרות־מחאה ופרסומים בעיתונות ומודעות־קיר (פשקווילים) נגד חילול שבת ויו"ט ואכילת נבלות וטריפות בפרהסיה, נגד משחקי כדורגל, טיולים וקולנוע בשבת.
נקודת המוצא של הראי"ה התבססה על מחויבות לכל עם ישראל, ולא רק לציבור מצומצם. לכן מאבקו הופנה לא רק לירושלים, ולשמירת השבת בריכוזים דתיים, אלא גם לעמק יזרעאל וקיבוציו, חיפה ופועליה, תל־אביב ה'מודרנית', וכל יישוב יהודי באשר הוא.
דווקא העובדה שלא דחה בשתי ידיים את החלוצים החילוניים, קיים מגעים הדוקים עמם ואף התייחס בחיוב למניעיהם הבסיסיים לגאולת הארץ ולעצמאות, היא שאפשרה לו לדרוש דווקא מהם, הקפדה על הקדוש והיקר לתורת ישראל. כפי נאומו באספת המחאה שלאחר אירוע עין גנים.
לתפיסתו, ההשקפה הלאומית – לא רק הדתית – מחייבת את נושאיה בשמירה על דת ישראל. וכך כתב למאיר דיזנגוף בקשר ל"חוקת השבת" שעמדה להיקבע בתל אביב: "אני מוצא שהדרישה על פי הנוסחא אשר נתכבדתי להציע לפני כבודם, היא דרישה אזרחית עברית גמורה ולא דרישה דתית. בתור אזרחים עברים בארץ העברית אנו דורשים שדת ישראל תהיה מוכרת בזכותה הרשמית, וזה מחייב שבעניינים של ציבוריות ושל פרהסיא תוכר קדושת השבת גם בתור חקה אזרחית. פחות מזה לא יוכל לדרוש כל איש יהודי המכבד את עצמו ואת עמו".
דיזנגוף קיבל את תפיסתו של הראי"ה ופעל בכיוון זה. אלא שכוחות רדיקליים אנטי־דתיים פעלו (ופועלים עד היום) לקלקול צביון הפרהסיה בעיר העברית הראשונה.
ג.
בדרך כלל השתמש הראי"ה בלשון רכה, של חיבה וקירבה, אך במקרה הצורך לא נמנע מלהשתמש בלשון בוטה וחריפה, במיוחד כשהדברים נוגעים לציפור נפשה של היהדות ובעת משבר גדול. משבר כזה היה בין השאר בשנת תר"ץ, כשאנשי נהלל חיללו שבת בקציר התבואה תוך הפצת שמועת־שקר כי הרבנות הראשית התירה זאת בגלל מכת העכברים. הראי"ה כתב להם: "הנני מקוה שדברי אלה היוצאים מעומק תבערת לב אח מלא אהבה ודכאות חרדה על שבר עמנו וצפיה לישועתו יהיו לכם למוסר, בטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף שלא יבדל כל עם ישראל מכם ומתוצרותיכם, שובו וחיו. אחיכם המוכיח אתכם מתוך אהבה ומצפה לתשובתכם הנאמנה". למעשה רמז להם הראי"ה רמז עבה, שהם צפויים לחרם ואף להוצאה מכלל ישראל! בדומה לכך, כשקיבל מאחד מקיבוצי 'השומר הצעיר' תשובה בה הצהירו כי הם דוחים את הצעתו לספק להם מצות במחיר מסובסד וכלים כשרים לפסח, ואין הם מתכוונים להימנע מאפיית חמץ בחג הפסח המתקרב – השתמש במילים "מומרים להכעיס" "יבסקציה" [=המחלקה היהודית של השלטון הקומוניסטי ברוסיה, שרדפה את היהודים שבקשו לשמור את מורשתם] ו"תרבות נחשים צפעונים" "שריפת גוף ונשמה ביחד, חורבן של מרשיעי ברית כבימי אנטיוכוס"!
במבט ראשון, נראה כביכול שתי תנועות הפוכות בגישתו של הרב קוק כלפי החלוצים החילוניים. מחד אהבה גדולה והערכה עמוקה, מאידך ביקורת קשה ותביעה בלתי מתפשרת לקיים את חייהם הציבוריים ולעתים אף הפרטיים לפי ההלכה.
באמת, רבים הדוגלים במשנתו המקרבת, אינם רואים צורך, ואף סולדים מניסיון של "כפייה דתית", ונימוקם עמם – הרי אם מעשיהם של החילוניים ביישוב הארץ והקמת הבית הלאומי הנם קודש – מה לנו כי נבוא אליהם בדרישות נוספות? אם מעשיהם קדושים מצד עצמם גם כשאינם מכירים בכך בעצמם – כפי שכתב הרב קוק בספרו אורות התחיה – הרי שיש להניח להם, ומאליהם ישובו כדברי ה'אור שמח' – אם ישוב אל עמו בטח ישוב אל א־לוהיו.
אלא שהרב קוק עצמו לא סבר כך. לשיטתו, דווקא המעשה הנכון – גם אם נעשה שלא ברצון גמור – יוביל בסופו של דבר להזדהות והתקרבות. בכל מקום שבו היתה לו סמכות – הוא הפעיל אותה באופן מיטבי, כדי למנוע יהודים מלעבור עברות ('אפרושי מאיסורא') וכדי לקרב אותם כמה שאפשר לחיי תורה, גם אם אינם עושים זאת בכוונה וברצון. כך איים בהסרת הכשרות מתוצרת החלב של קיבוץ קרית־ענבים, כיון שקנו בשר טרף בנימוק שהוא זול יותר. מכתב דומה נשלח להנהלת תנובה המאיים שאם לא ייפסק חילול שבת בהובלת החלב לחיפה – תאסור הרבנות את כל התוצרת של תנובה חיפה ואף בשאר המקומות. מקרה חמור במיוחד, בו הפעיל הראי"ה סנקציה זו של הסרת כשרות, היה בשנת תרצ"ב. למרות אזהרותיו, תנובה ירושלים המשיכה לקבל את תוצרת החלב של תל־עדשים שאנשיו מחללים שבת בפרהסיא בתעשיית החלב, ושל כפר יחזקאל שאנשיו אוכלים טרפות. הרב קוק מימש את האיום והודיע על הסרת הכשרות. זאת, למרות שאין קשר ישיר בין אכילת טרפות לכשרות החלב.
לא בכדי כתב עיתון הפועלים האנטי־דתי 'דבר', בתוך ההספד על הראי"ה (ד' אלול תרצ"ה):
צבור הפועלים, גם אם לא יוכל להתעלם מצדדי הכפייה שנהגו בו בענייני אמונה, ישמרו לטובה את זכר האיש שידע בשדה ההסתכלות שלו למצוא את צד הקדושה במעשי הפועלים ובניינם ולראותם כאותם האומנים המותרים בכניסה לקדשי קדשים גם בשעה שאין הכהן הגדול מותר בה.
הראי"ה הנחה את ראשי הפועל־המזרחי בהצטרפם להסתדרות הכללית, שלא להסתפק בהקצאת מטבחים כשרים לפועל הדתי, אלא לדרוש הכשרת כל המטבחים! וכך אמר: "מי יכול להעריך את זכותו של מחנה־הפועלים במסירות הנפש בבניינה של ארץ ישראל, הלא "בין כך ובין כך, אתם קרואים בנים". מכיר אני בתוכם בעלי נפש ובעלי מידות, זו הסתדרות של חלוצי ישראל, ואולי בזכותכם גם הם ישובו. זכות גדולה בידכם וחלילה חלילה להחמיצנה. ואולי השולחן הטהור יעורר הרהורי תשובה בלבם של בנינו. אחרי פסוקי מאכלות אסורות, נאמר בתורה "והתקדשתם והייתם קדושים", והרמב"ם מכניס את הלכות מאכלות אסורות בספר קדושה, למדנו מזה שמאכל כשר מביא לידי קדושה".
ודוק, לצד דברי הערכה חמים ומסנגרים, הוא 'מכריח' את הפועלים לאכול דוקא אוכל כשר! מחשבתו ומאמציו של הראי"ה נתונים כל העת לתהליך השבת הפועלים בתשובה שלמה ומעשית, לקיום התורה ומצוותיה.
טרם חתימת ההסכם עם הפוהמ"ז, בבתי־החולים של ההסתדרות לא הורשו מוהלים להיכנס. באותם ימים האם והתינוק אושפזו לעשרה ימים, ובכך נמנעה אפשרות לקיים ברית כהלכתה. בהסכם של הפועל המזרחי עם איחוד קופות החולים, הותנה כי הכשרות, שמירת השבת והמועדים במטבחים, ומילת הילדים הנולדים במוסדות קופת חולים, יהיו לפי דיני ישראל.
בנוסף, הפעיל הראי"ה לחץ ממושך על המוסדות הלאומיים, בשיתוף גורמים נוספים ובראשם המזרחי ונציגיו בקונגרס הציוני, לדאוג לשמירת השבת בפרהסיה על אדמות הקק"ל, שהועמדו לרשות החלוצים. לאחר עמל רב במשך כארבע שנים, כולל איומים בהפסקת התמיכה בקרנות הציוניות, הוכנס לחוזי החכירה של הקק"ל ושל קרן היסוד סעיף המתנה את תוקף החוזה בשמירת שבת, על כל פנים בפרהסיה. בכך – לפחות רשמית – הוגדר כי ההתיישבות כולה תשמור את השבת בפרהסיה (מה שכמעט ולא יצא לפועל בהעדר אכיפה).
ד.
מחאותיו ותוכחותיו המרובות של הראי"ה כנגד הפרצות בקיום ההלכה בפרהסיה, עומדות לכאורה בניגוד לפסקה המפורסמת בכתביו ההגותיים: "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק; אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה…".
ראשית, נראה כי אין לראות דברי הגות עמוקה לתכנית עבודה. השקפה עליונה המתבוננת ב'עולם האצילות' אינה דומה לבחינת המציאות מזווית מעשית, למרות שבוודאי ישנם קשר והשפעה בין המישורים.
בנוסף, יש להבחין בין קבילה על הרשעה, שאינה מביאה תוצאות, לבין חובת מחאה ותוכחה המפורשות בתורה, ואשר תפקידן לשנות לטובה את המציאות, בכך שמשנים את דרכם של מפרי־תורה. זאת עשה הרב קוק הרבה מאוד, ולא חשש להתנגדות הצד השני, שידע כי תבוא.
הראי"ה לא ראה סתירה בין תוכחה לגילוי־אהבה וגם מכתבים חריפים היו מסתיימים במשפט: "וסוף כל סוף ישובו בנים לשמור את חוקי תורתנו הקדושה באהבה".
יתר על כן, למרות המגמה הכללית של אהבה וקירוב, בה נקט הראי"ה מתוך הכרה בסגולה היהודית הפנימית, הרי שבאותם מקרים בהם נתקל בגילויים אנטי־דתיים בוטים, הוא לא היסס לדרוש בתוקף ובחריפות "להיפטר מהנגעים הללו, ולא יטמאו את האוויר של ארץ ישראל שהננו מתאזרים לבנותה", כלומר למנוע התיישבות של גורמים אנטי־דתיים בארץ ישראל. את התפיסה העומדת מאחורי דרישה זו, ניסח הראי"ה במשל קולע בנאומו ל'עולי הרגל' (פסח תרפ"ח): "עם ישראל חולה כיום בשתי מחלות: כרונית וחריפה. הכרונית זאת היא מחלת הגלות בכלל, שלא רק על ידי הצהרות והכרזות וחגיגות נרפא ממנה כי אם על ידי עבודה יום־יומית במשך זמן ארוך. אך אם יש מחנה שמחלל ומנאץ את כל קדשי אומתנו [=המחלה החריפה], זהו ארס שאחוז אחד ממנו אם יכנס למחנה אחר יכול לסכן את חייו, ונגדו דרושה רפואה חריפה".
ה.
בדרך זו של קירוב ודחייה נקט הראי"ה גם כלפי התנועה הציונית בכלל. מצד אחד ראה בה את הטוב והחיובי, במגמתה ומעשיה להחיות את העם בארצו. "יתפתח הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחייה… יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים והחיים הישראליים… יעשו באותו הצביון הראוי להם, והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה" (אורות התחייה לא).
מצד שני, הכיר היטב את חסרונותיה, ולכן בסמוך להצהרת בלפור הקים את תנועת "דגל ירושלים". המניעים להקמת תנועה זו היו שניים שהם אחד: חסרונותיה של התנועה הציונית, וההכרח לתחיית הקודש.
נמצא שלאותה מציאות רוחנית־חברתית־מעשית, מתייחס הרב בכמה גישות בו־זמנית. בתפיסתו הכוללת, הוא מדגיש את החיוב ואת האור שבתוך הנעשה, אך אינו מתעלם בשום אופן מן האופל שבתוכו גנוז אור זה. והלא זה היה שמו המקורי של הספר "אורות התחיה" – "אורות מאופל"!
דרכו המורכבת של הראי"ה – לחבק ולאהוב את הטוב שבכל תנועה ואדם, ולדחות את החלק השלילי – אינה קלה לתפיסה ויותר מזה לביצוע. עוד יותר קשה לאמץ את דרכו הדוגלת בכפית שמירת התורה בפרהסיא, תוך הסברה והגברת מוטיבציה לשמירתה מתוך רצון. על ההולכים בדרכו להתאמץ ולקבלה במלואה, שאם לא כן לא זו בלבד שהם חוטאים לאמת אלא עלולים לקלקל מתוך רצון לתקן.
רובו של מאמר זה מבוסס על הספר 'להכות שורש', שהוצאתי לאור יחד עם הרב איתם הנקין בשנת תשע"ב. בימים אלה יוצאת לאור מהדורה נוספת של ספר זה, לזכרם של איתם ורעייתו נעמה הי"ד, שנרצחו לעיני ילדיהם בידי בני־עולה בסוכות תשע"ו.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן