בימים ההם…

לעמלק שלי!

איזה מזל שאתה קיים! כמה טוב שאתה נמצא בתוכי ומשכנע אותי לעשות עוד משתה ועוד משתה. בשביל מה באנו לעולם, אם לא בשביל לשתות וליהנות, לאכול אוכל טוב ולשתות יינות משובחים? בזכותך אני יודע כמה שהחיצוניות היא חשובה. לכן הייתי חייב להראות לכולם את כבוד מלכותי ואת יקר תפארת גדולתי, הייתי חייב להראות לכולם איזו יפה אשתי! חבל שהיא לא הבינה שאני פה השולט והיא חייבת לעשות כל מה שאני מבקש ממנה! אני שומע כאלה שאומרים שעמלק זה קליפה. נו, מצוין! קליפה זה דבר כל כך חשוב, למי אכפת ממה שיש בפנים? את הקליפה רואים כולם ולכן צריך להשקיע בה. כשאדם הולך לשוק, הוא בוחר פירות לפי הפנימיות שלהם? הוא בודק איזה פרי הוא אדיב? ומי לא משקר אף פעם? איזה שטויות. הוא מסתכל אם הפרי מבריק, אם אין לו כתמים, אם הוא יפה ומגרה, ואם הוא כזה, הוא מכניס אותו לסל. כולם אוהבים יופי, שלא ייעשו לי פה תמימים פתאום. לכן כשהייתי צריך לחפש מלכה במקום ושתי הסוררת, הייתי חייב את האישה הכי יפה! אין מצב שיהיה לי כל כך הרבה יופי ולא אבקש שכולם יראו. יופי נועד להראות ולא להסתיר. לכן כבר מחר אני מצווה על הסריסים שלי להזמין לארמון עוד אספקה של חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ ועוד מיטות מזהב! כמה שיותר, יותר טוב!

יאללה ניפגש בשמחות ובמשתאות,

שלך, אחשוורוש.

לעמלק שלי!

סבא של סבא של סבא של סבא יקר ואהוב, איזו שושלת מפוארת יצרנו! גאווה למתבונן! מה היו עושים בלעדינו בעולם? אני רוצה להודות לך ממש על זה שאתה לא מוותר לי אף פעם! להיות תמיד מרוצה זה לחלשים. גם כשאני מרגיש שאני מאושר ויש לי הכל, תמיד אתה מזכיר לי שלא הכל מושלם, ואני צריך להתאמץ יותר. גם את הילדים שלי מחנך ככה. אם ויזתא לא קיבל ציון 100 עגול בפרסית, הוא לא ייצא לשחק עם האחים שלו, הוא יישב בבית וילמד. גם 99 זה לא מספיק. אמנם יש לי אישה וילדים, משרה מצוינת, כבוד ומעמד בממלכה, כוווווווולם משתחווים לי. אבל יש יהודי אחד, שאני לא מסוגל לשאת את העובדה שהוא לא כורע ולא משתחווה! שום דבר לא שווה עד שמרדכי ישתחווה לי. או הכל או כלום. לא יעזור שיגידו לי להסתכל על חצי כוס היין המלאה. אנחנו עם של פרפקציוניזם. כישלונות משאירים לעמים אחרים, מפורדים ומפוזרים כאלה… כששואלים אותי איך הגעתי לאן שהגעתי, אני אומר לכולם שזה בזכותך. רק אתה גרמת לי לא לוותר ולשאוף תמיד גבוה חמישים אמה. גם אם צריך לדרוך בדרך על אנשים, לא נורא. יש לי מטרה אחת, והיא הכתר, שיתלו אותי אם אני לא משיג אותו.

אני מבקש ממך, תמשיך להזכיר לי כל הזמן כמה אין לי כלום בעצם, גם אם אני מתבלבל וחושב שהחיים שלי לא רעים בסך הכל. אתה אלוף! אתה המנוע שלי!

טוב, אני ממהר, מפילים פור היום, העסק מתקדם.

שלך, המן

לעמלק שבי!

אני לא אתן לך לנצח אותי, שתדע לך. למרות שאתה נמצא בתוכי, מכרסם ומכרסם ולא מרפה. אתה לוחש לי באוזן בשער המלך: "נו, יאללה, תשתחווה להמן, מה אכפת לך? תעשה כאילו, תרים ממחטה מהרצפה והוא יחשוב שהשתחווית לו… מה, אתה עוד מאמין בה'? אתם פה בגלות, ה' כועס עליכם. הרגזתם אותו כהוגן וקיבלתם חתיכת עונש בדמות נבוכדנאר מלך בבל. לעומת זאת, תראו איך אחשוורוש דואג לכם, מזמין אתכם למשתה, דואג שיהיו לכם הכשרים טובים. מה ה' שלכם עשה לכם לפני שיצאתם לגלות? להזכיר לך את החרפה שהייתה ערב החורבן? את הרעב? את ההשפלות? מה רע לכם פה? תישארו, כל עוד תכרעו להמן ותהיו ילדים טובים, אף אחד לא יפגע בכם. תגיד, זה שווה עכשיו שתבעיר את כל המזרח התיכון של שושן הבירה בשביל איזה השתחוות קטנה וחמודה להמן?"

אז עמלק, אני מסתכל לך בעיניים ועונה לך: "כן, ועוד איך זה משנה. אנחנו עם של נצח. ואנחנו מאמינים שהכלים והבגדים הקדושים שכרגע נמצאים אצל אחשוורוש יחזרו אלינו, אנחנו נעלה לציון בחזרה ונבנה את בית המקדש. אני מאמין שעוד הכל יכול להתהפך. מה אתה צוחק? נכון, אני יודע שעכשיו זה נראה רע. נשמע הזוי לחשוב על גאולה כשאנחנו מפוזרים בכל האזור. הרבה שכחו כאן מה זה להיות יהודים, ואולי קצת התאהבו בתרבות של המשתאות והארמונות, אבל אנחנו כאלה, דווקא מלחמות מאחדות אותנו. הן מצליחות להביא אותנו ל"כנוס את כל היהודים". יום אחד עוד יהיה חג על הסיפור הזה. חג שמח וכזה גדול, יותר מיום הכיפורים, כזה גדול שלא יתבטל לעולם גם כשלא יהיו חגים בכלל. אתה יכול להמשיך ולהתגלגל מצחוק. אבל בעוד כמה שנים קדימה אף אחד לא יידע מי זה עמלק, אבל לא יהיה אדם אחד בעולם שלא יידע מיהו העם היהודי. המבט שלי הוא רחוק. גלות זה גל, ואנחנו נעבור אותו ונגיע לחוף זהוב.

באהבה ובאמונה בעם הנצח, מרדכי.

לעמלק שבי!

האמת, שאני מפחדת. אפילו מפחדת מאוד. ואז, בדיוק אז, תמיד אתה מופיע, מעמיק לי את הפחדים, זורע בי חששות. אחריות גדולה פתאום נחתה על הכתפיים שלי. לקחו יתומה מהבית שלה בלי לשאול אותה, הניחו אותה כאן בארמון, שמו לה כתר על הראש ופתאום היא מלכה, ובן לילה היא צריכה להציל את העם שלה. ואתה מציק לי עם האמירות שלך: "נו באמת, מי את שעכשיו תצליחי להציל עם שלם אחרי שהגזירה כבר נגזרה בטבעת המלך? את יודעת שזה אל חזור. בלתי הפיך. את הנחתם אין להשיב.

"עזבי, את כבר מלכה, יש לך את המעמד שלך. את יודעת כמה בתולות התחננו להיות במקומך? כולן רצו להיות המלכה הנבחרת, והנה את נבחרת. תיכנסי למסלול, תתנהגי כמו מלכה, תדאגי לעצמך. השתגעת לצום עכשיו שלושה ימים וללכת אל המלך בלי שיקרא לך?? זה כמו לשכב על מסילת רכבת כמה שניות לפני שהיא עוברת שם. את תיראי כל כך רע שהוא לא ירצה להסתכל עלייך אפילו. שכחת מה הוא עשה לושתי? ולא רק את תצומי, כל העם שלך יצום. באמת שאני לא מבין את העם שלכם.."

כן, אני אצום, ואני אתפלל לה' כי אני מאמינה בכוח של תפילה, ואני מאמינה שהכל יכול להשתנות, וכאשר אבדתי אבדתי… אני אאבד את העולם הזה ואת העולם הבא בשביל העם שלי. כי כאלה אנחנו, דואגים אחד לשני. וחוץ מזה, מרדכי אמר לי שזה בכלל לא אני הסיפור פה, אם אני אחריש בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר. אני בסך הכל שליחה, ואותי – בניגוד אליך – לא מסנוורים בגדי מלכות וארמון מזהב. אני עדיין אסתר היהודייה שמחוברת אל אבא שלה ומתפללת אליו כמו ילדה קטנה. זה רק תחפושת מה שאני לובשת. אני יודעת שה' מסתיר את פניו מאיתנו עכשיו, אבל זה זמני. אוטוטו כל יהודי שושן יקבלו עליהם עול מלכות שמיים. זה כבר קורה, הם כבר מתחילים לצום ולהתפלל. תלעג כמה שבא לך, אתה לא מעניין אותי. אתה תראה שבסוף אנחנו נהרוג בכם ולא אתם בנו. אני באה עם כל מידת הביטחון שבי אל המלך. מה אמרת? שאנחנו עם של רחמנים? שאנחנו לא מסוגלים להרוג? הסבא שלך האגגי, הוא בעצמו לימד אותנו שאסור לרחם על האכזרים. ואתם אכזרים בני אכזרים ולא ראויים לשום רחמים.

עכשיו עמלק, תסתלק, יש לי פה משימה שעברה לי מהכתפיים ללב ואני נחושה להצליח בה!

שתהיה סייעתא דשמיא, אסתר

בזמן הזה…

לעמלק שבי!

תקשיב, זה אלעד, אני לא יכול איתך יותר, אתה חייב להפסיק להופיע כל פעם שמשהו טוב צץ לי. אם היה לי דייט טוב ואני חוזר מבסוט הביתה וחושב שאולי הפעם זה זה, ישר אתה קופץ עם כל הספקות שלך. "רק בפגישה הראשונה זו ההרגשה, בטח בפעמים הבאות תראה ששוב היה כושל, תיפרדו, ועוד באותו ערב תחשוב למי מהחברים שלך היא מתאימה". או למשל כשממש הצלחתי להתמיד בלימוד הדף היומי, עוד פעם אתה מתחיל לזנב בי: "אז הצלחת חודש אחד, שכוייח, נראה לך תחזיק עוד שבע שנים ככה? עדיף להפסיק עכשיו מאשר להתייאש אחר כך". כל פעם שעולה לי איזה רעיון מוצלח, איזו התלהבות, אתה ישר מקרר אותי. מה הסיפור שלך קצת לפרגן? ככה היה כשלמדתי גיטרה, ככה היה כשרציתי להתחיל התנדבות בבית אבות כל ראש חודש. אתה לא נותן לי להמשיך. מציב לי מכשול ועוד מכשול. איזה נודניק!

גם עכשיו במלחמה הזו, כל ערב לפני השינה אתה בא אליי בחושך ומתחיל לשאול אותי שאלות ששורטות בי. איפה היה ה' בשמחת תורה? איך קרה לנו האסון הזה? כל החיים פמפמו לנו שאנחנו דור של גאולה. נראה שהלכנו אחורה. ובטח שמגיע לנו מה שקרה לנו עם איך שהיינו מפולגים, והנה המלחמה עוד לא הסתיימה וכבר חזרנו להתקוטט. איזה גאולה ואיזה בטיח!

ואני כולי נלחם בך. אתה רואה את עכשיו ואני יודע שאנחנו עם על-זמני. אתה סתם מקנא, כי מי בכלל זוכר אותך. עוד פרגנו לך קצת קפצונים ורעשנים בקריאת מגילה כדי שמישהו יזכור שאתה בכלל קיים. אתה אולי חושב שדברים קורים סתם במקרה, אבל אני מאמין שאת הכל ה' רוקם והכל רק מאיתו, גם אם זה סופר קשה להבין והלב כואב כל כך אחרי עוד חדשות מרסקות על חיילים שנפלו, על שבויים שנמקים בשביים. גם אם צריך ליפול ולקום מחדש כל יום אלף פעם. גם אם אני עייף ויגע, ומשתדל להיות ירא אלוקים. שתבין, אני חושב שלשאול שאלות זה חשוב והכרחי. מיד אחרי פורים נחגוג את פסח ונשאל מלא שאלות! אבל יש הבדל בין אם השאלות מגיעות ממקום עמוק של בירור ואמונה לבין שאלות קנטרניות כמו שלך, שמנסות רק להנמיך. ואתה יודע עוד משהו? יש גם שאלות שאין עליהן תשובה. וככה זו כן תשובה. כי אני מושגח, כל הזמן. עטוף באהבה של מי שנתן בי נשמה. והעם שלי מושגח, והדרך שלו, עם המאורעות הנוראים ועם הניסים הגלויים, כולם מדוייקים, גם כשיש הסתר פנים.

עוד שנייה פורים ואני מאחל בכל ליבי, שנזכה למחות את הזכר שלך (וגם את הזייכר!), את המהות שלך, את הספק שבך, את הרוע שבך מתחת השמיים.

ומתחת לשמיים האלה בדיוק אנחנו נמשיך כל יום להיות יותר טובים, לעצמנו, ואחד לשני, ולא נפסיק לבקש: "אם מצאנו חן בעיניך, המלך, ואם על המלך טוב, תינתן לנו נפשנו בשאלתנו ועמנו בבקשתנו".

ומשמיים נרגיש ליטוף של שרביט ונשמע: "בטח יקרים שלי, עד חצי המלכות"!

אלעד