"יאללה חבר'ה, בואו, הם מתחילים". לא הייתי צריך לקרוא להם פעם שנייה, תוך רגע התייצבו. תפסנו מקומות טובים והשקפנו עליהם. מלמעלה זה נראה פשוט מדהים. המון חניכים בכחול ולבן, מדריכים בחולצות תנועה, מלא מלא רעש של מורל, קומונרית שמנסה בקול המאוד צרוד שלה להתחיל מפקד, ושליחים שלא בוחלים בשום אמצעי כדי לשלהב את הקהל. בלונים, כתרים, שלטים, תלבושות להופעה… חגיגה באוויר.
שמואל היה הראשון שאמר: "תראו, תראו, הנה הבן שלי, הוא מקבל שם של שבט חדש הערב. בטח הוא ממש מתרגש!" אלון זיהה את הבת הקטנה שלו, שתי צמות ועיני שקד, מתרוצצת בסניף אחר עם צמיד זוהר על היד. "שבת ארגון ראשונה שלה, איך שאני שמח בשבילה שהיא מתחילה דבר כל כך משמעותי בחיים". דוד הצביע על אח שלו שנכנס להדרכה לא מזמן. "לא מאמין שהאח הסטלן שלי מדריך, על הדובי שלי לא הייתי נותן לו לשמור, פתאום הוא נראה כזה רציני ואחראי, וואלה התבגר".
לביא טפח לו הכתף ואמר: "ואיך לא יתבגר אחרי שאח שלו האהוב ככה הלך לו באמצע החיים, ועכשיו כשהוא נכנס להדרכה הוא מספר על האח הנערץ לחניכים שלו ואיזה גיבור הוא היה… ואין לו ברירה, הוא האח השני ובכל זאת קיבל את המתנה המפוקפקת, להיות עכשיו בתפקיד האח הגדול בבית, והוא קצת מנסה בין השירים והדכדוך הסמיך לשמור על שמחת חיים במשפחה שהאור בה כבה. מחבק את אבא ואמא, מנגב להם את הדמעות בכזאת רכות, מנסה להעלות על פניהם איזה חיוך, גם אם זה לרגע קטנטן".
"כן, אתה צודק, בעל כורחו, ממש בעל כורחו. איך שהייתי רוצה לחבק אותו ולהגיד לו שאני מה זה גאה בו ובדרך שבה הוא בחר. מהשטותניק שלא מעניין אותו כלום בחיים חוץ מכדורגל, פתאום הוא הפך למדריך דגול. מדבר על נושאים חשובים בהמון כריזמה ובגרות".
ברוכי התיישב ומחה דמעה. "תראו, הנה צופיה אשתי בקהל, בתוך המנשא נמצאת תחיה שבכלל לא הכרתי, היא נולדה אחרי שעליתי לכאן. אמונה בת השנתיים בורחת לה כל רגע למגרש והיא בדיוק בתקופת גמילה מטיטולים, אז היא רצה אחריה כשתחיה במנשא. כמעט רצתה לוותר על הערב הזה, כי מה קשור עכשיו האירוע הצוהל הזה כשהיא מרגישה סמרטוט, אבל בסוף הגיעה כדי לא לאכזב את שירה ויונתן שמופיעים והתאמנו וחיכו להציג, גם ככה מאבא נבצר להגיע… היא לא ישנה בלילות ובא לי לעזור לה, בא לי להגיד לה שאני איתה. שאני רואה את כל הדמעות והקושי. אוף".
"לכולנו בא" קפץ שגיא, "לכולנו בא להגיד להן שלא יבכו, שממש טוב לנו כאן, שאנחנו כל כך שלמים עם ההקרבה שלנו למען העם שלנו, וכל הצער העמוק שלנו הוא רק עליהן שמתמודדות לבד. אבל תקשיבו, אין על אשתי הגיבורה, בר מצווה לתאומים שלנו היא ארגנה לבד, לא ויתרה על שום דבר. עיצוב מושקע, אוכל טעים, כל המשפחה הגיעה. התותחית הזו כתבה להם דרשה, שהרבה ממחטות טישיו היו דרושות לקהל כדי לעבור אותה בשלום… אבל היא גם הקליטה איתם קליפ מצחיק וקליל, שלא כל האירוע יהיה כזה כבד ועצוב. אני ישבתי פה והתמוגגתי. ניסיתי ללחוש להם שאני רואה ושומע הכל, אתם חושבים שהם הרגישו?"
"נו, מה אתם אומרים, נעמוד למפקד?" צחק עקיבא שהגיח פתאום. האמת זרמנו, למרות שכל אחד מאיתנו התמקד במפקד של הסניף שבו המשפחה שלו משתתפת. כל הזמן המשיכו להגיע עוד ועוד חדשים, ובירכנו אחד את השני: "ה' עמכם", "יברכך ה'". כולנו נכנסנו חזק לקטע.
במשך השנה כולה, אנחנו ממש מעורבבים פה עם כולם. אין עדות, אין מגזרים, אין צבע עור ואין מחיצות. הרי כולנו היינו בטנק ביחד, וביחד עלינו לכאן. כולנו נתקלנו בבניין ממולכד, או חטפנו אש, וסערנו השמיימה. שתינו מאותו פינג'אן, והתבוססנו באותו הבוץ. את אף אחד לא עניין מה יש לנו או אין לנו מתחת לקסדה. ועכשיו, במוצאי שבת החגיגי הזה, איזה קול קסום קרא לנו להתאסף יחד, כל אחד שתורה ועבודה זרמו לו בעורקים שהיו לו, כדי לראות איך הפלא הזה קורה גם השנה.
לא סתם הנושא שנבחר השנה הוא: "עם אשר רוח בו". בואנה איזה רוח יש להם לעם הזה! מטורף! עם כל הכאב, המלחמה, החטופים, חוסר הוודאות, האזעקות, העקורים… ואף על פי כן, נוע ינועו. הם מצליחים לשמור על רוח איתנה, על שמחת חיים פשוטה, על מריחות צבע, על לילה לבן, על חמצוצים בקיוסק.
"אתם מודעים לזה", הזכיר צחי, "שעל אלפי קירות מתנוססים עכשיו ציורי פנים עם חיוך דבש לצד משפטים מעוררי השראה. מתערב שכמעט כל אחד פה מצויר לפחות על קיר אחד".
"וואי, אתם לא מבינים, אני ספרתי שבעה קירות שבהם התמונה שלי מתנוססת… איזה לא נעים זה", אמר אורי שתמיד היה כזה ביישן ואף פעם לא התבלט. "שלא נדבר על כמות הסטיקרים. יש לי חברים שעברו סניף סניף בכל המחוז ודאגו שבכל חדר יודבק הסטיקר שלי על המשקוף מתחת למזוזה. הם לא אמיתיים. לא הגזימו בכלל…"
עקיבא לקח את הקטע של מפקד כמה צעדים קדימה. "חברים, נא להסתדר בשלשות. אני הקומונר עכשיו". הוא התחיל ממש לעשות לנו "חופשי הקשב", ואז הוא הגיע לשלב שצריך לספור את החניכים. הוא מתחיל ומתבלבל, חוזר להתחלה וסופר שוב, אבל כל פעם מגיע מישהו חדש ומצטרף עוד אחד, גם כאלה שלא נראים כאילו גדלו באותה הערוגה בדיוק. כששומעים שיש מפקד של שבת ארגון – פתאום כולם הבנים של עקיבא, בין כך ובין כך קרויים בניו של עקיבא…
לביא ניסה לספור שורות ואז להכפיל בשלוש וגם לא הצליח, כי אלוקים ישמור! כמה שורות! זה לא נגמר! אחרי איזה רבע שעה הוא לגמרי התייאש, אז הוא פשוט הכריז: "סניף בני עקיבא גן עדן! לא משנה כמה אנחנו מונים, אנחנו פשוט… המונים!!"
רגע לפני שלביא רצה להכריז על תחילת ההמנון, הרגשנו לפתע קרן אור מלטפת על הפנים, נעשה חם ונעים. שלווה כזו בלתי מוסברת. אל החלל נכנס איש שמרוב שהיה מואר לא הצלחנו להביט בפניו. הוא צעד קדימה וכשהוא פתח את פיו אי אפשר שלא היה להימס מקולו האהוב והמוכר, הרב חיים דרוקמן זצ"ל. הוא היה לבוש בחולצת תנועה ובירך אותנו:
"אהוביי, כל אחד שנמצא כאן הלך אחרי ה'הנני' שלו. ככה אני השתדלתי לנהוג כל ימיי, וכך אתם והמשפחות שלכם. אתם נהרגתם על קידוש ה', והם חיים על קידוש ה'. ואחרי שזרעתם זרעים באדמה ונבטתם לנבטים, והעליתם ניצנים בארץ שלא נראו כמותם, והעפלתם גבוה גבוה למקום שאין צדיקים גמורים עומדים בו, והלכתם בדרכו של הרא"ה, הרב קוק זצ"ל, מעתה: קדושים יקרא לכם!"
"לשירת המנון התנועה, נעמוד כולנו דום".
בדיוק מופלא גם למטה התחילו לשיר את ההמנון: "יד אחים לכם שלוחה הנוער החביב, על דגלנו כולכם חנו מסביב". ולא ידעו דרי מטה, שגם דרי מעלה חנו מסביב בהמוניהם, וברגעים אלה שרים איתם בכל הכוח: "בלב אמיץ, בעזרת ה', עלה נעלה!"
כתובות האש נדלקו עם השם החדש בארצות החיים, העשן היתמר למעלה, ונעם ריחו לפני כיסא הכבוד כעולות וכזבחים. קדושים.
