"נו, בבקשה, תנו לי, אני כבר פה כל כך הרבה שנים, בסך הכל מתנהג ממש בסדר. ילד טוב שושן הבירה. תנו לי רק קצת לרדת להסתובב למטה. כמה פעמים שביקשתי וכלום, כאלה עקשנים המלאכים האלה…"

"המן, כמה פעמים אמרנו לך, אין דרך חזרה. כשמגיעים אלינו, השמיים הם בהחלט הגבול, לך להמשיך למיין אורז פרסי אחד אחד ותהיה בשקט".

"יאללה, איפה ימי הזוהר כשהיו משתחווים לי, הייתי איש מכובד שיכול להפוך עולמות בהחלטות שלו, הייתי ככה קרוב מלהפוך להיות המלך, אם לא היה את מרדכי הזה, איך, איך זה קרה לי? איך הכל התהפך עליי?"

 משום מקום הגיע המלאך גבריאל, וזה באמת משום מקום, כי באזור שלי נמצאים אפעס, לא המלאכים הצדיקים ביותר בתבל… אני קולט שהוא פונה אל הפקידים ואומר להם: "נו בחייכם, תנו לו, למה לא?" הייתי בטוח שאני לא שמעתי טוב, או כמו שאוהבים לצחוק אצלכם, "ניקיתי פרג מהאוזניים כדי להיות בטוח ששמעתי טוב", "חודש אדר, מה אכפת לכם שיירד ויסתובב כמו שהוא רוצה, מבטיח לכם, זה יהיה לו בלתי נשכח".

אני יודע שהמלאך גבריאל רצה שארד דווקא בימים של אדר. מעניין אם ישאיר אותי עד פורים. הוא יודע שבכל בית כנסת מרעישים מאוד כשקוראים את שמי המהמם. "למחות את זכר עמלק" הם קוראים לזה. נכון, זה אולי יהיה קצת לא נעים בהתחלה, אבל אני רואה בזה קונספט מאוד ייחודי.

כשקוראים על פרעה בספר שמות יש שקט בקהל, וגם כשקוראים על אדום ומואב. רק על עמלק יש שבת מיוחדת שכולם חייבים להגיע ולשמוע, נשים שלא זוכרות איך נראה בית כנסת יוצאות בשבת הזו, נערות מנומנמות שבשבילן בשבת השעה עשר זה לפני עלות השחר, גם הן מתייצבות. כולם באים לשמוע איך צריך לזכור את מה שעשינו לכם ממש מזמן. השארנו חותמת, מה שנקרא! והילדים בפורים, תשאלו אותם, כל שני הפרקים הראשונים במגילת אסתר הם רק מתפללים שיריצו את הקריאה שלהם, מחכים בשקיקה רק להגיע לפרק ג' כדי לעשות רעש בשם שלי, מתכוננים, מביאים תופים, רעשנים, אקדחים, יש עניין, יש אקשן.

אני שמח שנותנים לי אפשרות לרדת דווקא בחודש אדר בשנה כל כך מורכבת. אל תשכחו בזכות מי החודש הזה, כן? ועם ישראל בתקופה ממש קשה, מלקקים פצעי מלחמה שטרם הסתיימה, חטופים עדיין בשבי, מחלוקות, בלאגנים, צעקות בכנסת, בטח יהיה פורים דיכאוני. לא בדיוק המשתה והשמחה שהתכוונו אליהם מרדכי ואסתר אי אז בשושן הבירה. אני רוצה לראות סבל, דמעות, דיכאון, ייאוש!! לא הצלחתי אז בימים ההם, אולי עכשיו אצליח לראות קצת יגון ואנחה…

בלילה ההוא נדדה שנתי מרוב ציפייה. המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו הגיע ללוות אותי מוקדם בבוקר.

"איפה תרצה להתחיל, בן המדתא?"

"הו, חיכיתי שתשאל! אתמול, כשנדדה שנתי, חשבתי על כך שיהיה לי הכי מהנה להתחיל מהדרום, יישובי עוטף עזה, כל האזור הזה של המלחמה…" רגע, מהנה אמרתי? "חס וחלילה, התכוונתי מלמד", אני מסביר, "אני רוצה לחוות את מה שעבר שם על היהודים, להזדהות עם הכאב שלהם".

"כן, אני בטוח", ענה גבריאל. "זה ממש בסדר, רק ש…יכול להיות שיהיו פקקים היום".

אחרי נסיעה לא קצרה, אכן התחיל להשתרך פקק ארוך. גבריאל הסביר לי שהיום מתקיימת הלוויה של חטוף שחוזר מעזה, אבל לא עם חיבוקים ונשיקות, ולוחות שכתובות עליהם מילים מרגשות בטוש מחיק במסוק. החטוף הזה חזר חלל. למדתי שפה בארץ, זו מילה יפה למת.

ראיתי על הכביש ובצידי הדרכים המון מכוניות והמון אנשים שעומדים עטופים בדגלים, מנופפים בשלטים. הם אמנם לא היו שמחים וצוהלים בכלל, בכל זאת הלוויה, אבל לא, לא היה שם עצב תהומי כזה כמו שחיפשתי, הם שרו מילים של "עוד לא אבדה תקוותנו", והרבה פשוט עמדו בדממה ושתקו. אבל שתיקה עוצמתית כזו, משהו שאני לא מכיר. הרגשתי שיש כוח לשתיקה הזו. כשחלפנו על פני האנשים, הייתה קבוצה שהתחילה לשיר "עם ישראל חי", ושם כבר נשברתי. מה חי? מה חי? איפה חי בדיוק? החטוף הזה מת, ולא סתם מת, אלא אחרי ייסורי גיהינום שעבר! ואני, אני מבין בגיהינום חברים.

אתם יודעים גם מה לא הגיוני? היו שם מלא אנשים שבכלל לא הכירו את החטוף, והם הגיעו ממקומות רחוקים, לא הלכו לעבודה באותו יום, והחליטו לעמוד כאן כמה שעות. חחח… בחיים לא הייתי עושה את זה. בקושי להלוויות של השרים שלי הייתי הולך. מילא לחתונות, יש בשר, יש יין, יש צ'ק שאני מניח ויודע שכאשר דלפון או פרמשתא יתחתנו אני אקבל בחזרה סכום נאה ויותר… אבל הלוויה זה שעמום אחד גדול, ועוד למישהו שאני לא מכיר, שבכלל לא יידע אם ליוויתי אותו או לא, הוא כבר מת, בחייכם. שיחפש את החברים שלו. מסתבר שכולם כאן אשכרה מרגישים חברים שלו. כמה רציתי שהעם הנוראי הזה יהיה מפוזר ומפורד, מה הם מגיעים לי עכשיו כאיש אחד בלב אחד ומשקיעים בשביל מישהו שאמור להיות זר להם. אני לא אצליח להבין את העם ההזוי הזה!

"טוב, חלאס, אדון גבריאל, בוא נלך, מיציתי".

"כל כך מהר? האמת, אני יכול להיות כאן עוד שעות, אבל מכבד את האורח שלי. לאן עכשיו, מתוק?"

"בוא נתחיל לנסוע ונראה. גם ככה עד שנצא מהפקקים פה ייקח זמן".

בחדשות מודיעים שעוד מעט תתחיל הברית של בנו של סעדיה דרעי הי"ד. כשאני מריח "ה' ייקום דמו" אני ישר מבין שזה יכול לעניין אותי, אז שאלתי את המארח שלי מי זה הסעדיה הזה.

"איי, איי, איי, זה סיפור אַגָגוּס, זה סיפור. סעדיה הוא חייל שנהרג בעזה, אשתו רחלי הייתה ממש בתחילת ההיריון כשהוא נהרג, והיום עורכים לתינוק שנולד ברית מילה. האמת מאוד רציתי ללכת אבל מכיוון שאני תלוי בך…"

"אל תגיד לידי בחיים את המילה תלוי, שמעת?" הרמתי את הקול אבל לא היה לי אכפת. יש לי קווים אדומים.

"אוי, סליחה, אני באמת מצטער. הייתי צריך להיות רגיש יותר".

טוב שהוא התנצל, בינתיים עשיתי אחד ועוד אחד, ופתאום עלה לי חיוך רחב. "ברור שאני אלך איתך לברית הזאת. מה השאלה?" כל הדרך אני מדמיין את הבכיות והצעקות, האבל והיגון, מסכן הקטנצ'יק, יגדל בלי אבא. חשבתי לעצמי מה הילדים שלי היו עושים לו היו גדלים בלעדיי… סביר להניח שהיו חיים יותר שנים… אבל נניח לזה.

הגענו אל מקום הברית. באנה, איזה השקעות, אולם, בלונים, כלי נגינה. הלו, לא התבלבלתם? ונהפוך זה עוד מעט בפורים שלכם… "גבריאל, נראה לי נפלה שגגה תחת ידך, אולי יש פה שני אירועים ונכנסנו לאולם של משפחה אחרת. חשבתי יושבים פה בחדר חשוך על הרצפה בלבוש שק ואפר, אני זוכר ממרדכי שככה עושים אצלכם בזמנים קשים". גבריאל השתיק אותי, "אנחנו לגמרי במקום הנכון".

הקהל מתאסף סביב כיסא גדול מעץ, עליו יושב אדם עטוף טלית ותינוק זעיר בידיו. התינוק בוכה וכולם איתו. יופי, יופי, לזה חיכיתי. ואז התחיל הטקס הזה שנותנים לילד שם… בטח יקראו לו: אבדון, או אולי עצבוני, או דמעתא, יש לי בשבילם מלא רעיונות, חבל שלא התייעצו איתי. פתאום מחשבותיי נקטעו כששמעתי את האמא רחלי נותנת את השם. "וייקרא שמו בישראל: יגל חיים".

מה???? נפלתם על הראש? מה יגל ומה חיים? לא הבנתי! הילד נולד יתום, לא הייתה לו שנייה אחת אבא בחיים בעולם הזה. זה עַם מטורף אני אומר לכם. כולם בוכים ומתחבקים, העיקר יגל! מה קשור שמחה ואיפה בדיוק חיים. נמאס לי, אני יוצא החוצה. המלאך גבריאל פסע אחריי. הוא בעצמו מחה דמעה. אני מתחיל להתרגז. חייב שהתחנה הבאה תהיה ממש טובה. ואז זה הבריק לי! "תיקח אותי למנהרה בעזה. אני רוצה לראות חטוף אורגינל, שעכשיו נמצא שם וסובל".

גבריאל הביט לתוך עיניי במבט נוקב.

"לא הבנת, אולי אוכל להעביר לו כוחות להמשך השבי. הוא לא יראה אותי אמנם, אבל אעביר לו אנרגיות חיוביות".

"אתה נשמה טובה אתה, באמת פלא שאתה לא בצד של הטובים שם למעלה".

עלו בי מחשבות שהם בטח יושבים שם ברעב ובעינויים, ורק מאשימים את המדינה וכועסים על אלוקים שגלגל אותם למנהרות האיומות הללו… לא עבר זמן רב וירדנו בסולם לתוך מנהרה. ההרגשה הייתה חונקת ואיומה. אין אוויר לנשום והחושך הסמיך הלך וגבר. איך אפשר להיות כאן יותר מכמה דקות? זה לא אנושי.

נכנסתי לחדר קטנטן עם מזרונים מעופשים. היה קר והריח היה זוועה. החייל שישב שם מלמל משהו ורק כשהתקרבתי קלטתי שהוא מתפלל. התקרבתי עוד יותר לראות שזה באמת סידור שכתוב בעברית. לא יאומן! גבריאל לחש באוזני: "אחד החטופים שחזר, סיפר איך כאשר היה עם החברים הללו בשבי, הם היו מתפללים יום יום, אפילו שמעולם לא היו עושים זאת לפני כן. הם הקפידו על קידוש והחביאו בקבוק מיץ ענבים קטן ובכל שבת קידשו ושמרו לשבת הבאה שקיוו שתהיה בבית. הם עקבו אחרי תאריכים, שמרו שבת וצמו! כן, כן, אתה שומע נכון, צמו! לא אכלו את חתיכת הפיתה שניתנה להם ביום כיפור".

הדלת של התא נפתחה ואל החדר נזרקה חתיכת פיתה. "סוף סוף", אמר החייל, "לא אכלנו כבר 20 שעות". אני במקומו הייתי בולע את הפיתה הזו בתוך רגע. אבל הוא, שיהיה בריא, חתך אותה לארבעה חלקים בדיוק לאט לאט, לקח את הרבע הקטן ביותר וחילק לשלושת החטופים האחרים. נראה שהם לא ידעו בדיוק מה צריך לברך אבל מלמלו משהו על תודה לה' שנתן להם את הפיתה הזו.

"אוטוטו יוצאים חברים, רק עוד קצת, רק עוד קצת, לא מאבדים תקווה". "בעזרת השם. בעזרת השם" ענו החברים.

גבריאל היה מדושן עונג, לא הפסיק לחייך, ואני הרגשתי שאני לא נושם, ולא בגלל הלחות המטורפת שהייתה שם. הדם עלה לי לפנים, הכעס מילא את כל הגוף שלי. "תגיד, הם נראים לך נורמליים האנשים האלה?" גבריאל לחש לי: "עם ישראל זה לא עם נורמלי, והוא לא יהיה נורמלי אף פעם. אני מבין שסיימת פה". "כן כן, חייב אוויר, בוא נצא מכאן". טיפסנו בחזרה למעלה. אני צריך מנוחה כמה ימים מהסיבוב הזה.

פורים הגיע, וגבריאל, הפעם בלי לשאול, לקח אותי למשפחה צעירה שהאבא נהרג בלבנון לפני כמה חודשים. אני נותן צ'אנס אחרון, חייב שיהיה מוצלח הפעם. נכנסנו אל תוך הבית שתמונות וסטיקרים מעטרים את הכניסה אליו. פנים של חייל צעיר, בעל עיניים יפות וזקנקן ניבטים מכל עבר.

שני ילדים קטנים, בן ובת מחופשים לחייל ולנסיכה, מכניסים לתוך שקיות ממתקים וברקע שירי פורים. כנראה הגעתי למשפחה הלא נכונה. אני מחפש יתומים שבורי לב, התבלבלנו בכתובת. הסתובבתי כדי לצאת ואז שמעתי קול מאחוריי. "יופי לביא, מקסים נגה, אני רואה שהכנתם משלוחים מתוקים. אבא ממש גאה בכם. נכון שכל שנה הוא היה מרכיב אתכם על הכתפיים ולוקח אתכם לחלק את המשלוחים לחברים? השנה זה יהיה אחרת, כי אבא שמח איתנו בשמיים, ואנחנו נהיה שמחים פה. עוד מעט דוד רועי יבוא וייקח אתכם. אתם ממש גיבורים שלי. הבטחתי לכם שיהיה לנו פורים שמח למרות הכל, למרות הגעגועים שלנו ולמרות שאבא חסר לנו ממש ממש. הנה בואו נרקוד".

האמא הצעירה לקחה את החייל והנסיכה והתחילה לרקוד איתם. היא לא אמיתית, זאתי, הבעל שלה נהרג, היא נשארה עם שני ילדים קטנים והיא ככה שמחה? אני היה לי הכל בחיים, הכל, כסף, זהב, משפחה, קריירה מפוארת, כבוד, אבל רק מרדכי הביא לי את הסעיף כשהוא לא השתחווה לי, וזהו, זה גמר אותי. לא כמטאפורה, זה באמת גמר אותי!

נשארתי רק עוד קצת, כדי להיות בטוח שאני לא הוזה. גם כשהגיע דוד רועי ויצא עם הילדים החוצה, והאמא מחתה דמעה שהתגלגלה במורד הלחי וליטפה את התמונה של החייל המזוקן, עדיין לא הצלחתי ליהנות. זה לא שווה. כל זה איננו שווה לי, זה לא מה שחיפשתי…

עוד לפני שהספקתי לומר מילה, צץ לו המלאך גבריאל. "תקשיב המן, יש לי רעיון מעולה לאן כדאי ללכת מפה". "תקשיב לי טוב אתה בעצמך" עניתי לו. "סיימתי כאן לעולמי עד! לא רוצה לחזור למקום הנוראי הזה אף פעם! בגיהינום כבר יותר טוב לי! תחזיר אותי עכשיו למעלה! לא בעוד דקה. לא בעוד שנייה. עכשיו".

המלאך גבריאל לקח לי את היד, ומבעד לדמעות התסכול אפילו לא זכרתי את הדרך. כשטיפה נרגעתי והגענו למעלה, ראיתי דמות מטושטשת מרחוק, הקול שלה היה נשמע מוכר, והרגשתי שאני מקיץ מתוך חלום. אוי, לא, חשבתי, רק לא היא, בבקשה רק לא היא! אבל זרש כמו זרש ניגשה אליי, שמה שתי ידיים על המותניים וכשכל הגיהינום שמע היא צעקה לי ישר בתוך הפרצוף: "אמרתי לך או לא אמרתי לך??" "אמרת, אשתי, אמרת". "כתוב במגילה מה שאמרתי, דיו על קלף, או לא כתוב?" "כתוב, אשתי היקרה, כתוב". "עכשיו אתה תחזור אחריי מילה במילה כדי שתבין טוב טוב. תזכור ולא תשכח!"

"אם מזרע היהודים מרדכי" זרש צועקת. "אם מזרע היהודים מרדכי" אני חוזר. "אשר החילות לנפול לפניו" זרש צורחת. "אשר החילות לנפול לפניו" אני חוזר. "לא תוכל לו" זרש שואגת. "לא תוכל לו" אני חוזר. "תצעק יותר חזק! לא אוכל לו" היא כבר צרודה. "לא אוכל. נפלתי, אוי נפלתי, על הפנים נפלתי". אני כבר בוכה וצועק, אין בי כוחות יותר ודי.

"עכשיו טוס למיין אורז אחד אחד לארוחת צהריים, רק שם זה מצליח לך, תבין כבר".