בס"ד

קמצא ובר קמצא, אבל מה מייחד אתכם?

קמצא ובר קמצא, אבל מה מייחד אתכם?

בשבת האחרונה הייתה לי הזכות להתפלל בבית כנסת של מרכז רפואי גדול, בעקבות אשפוז של בן משפחה.

התבוננתי סביב במתפללים שהתכנסו תחת קורת הגג של בית הכנסת הזה, וזה היה מחזה יוצא מן הכלל; חסידים ליד מתנגדים, ספרדים ליד אשכנזים, ואפילו "זברה" וכיפה סרוגה ישבו יחדיו. כשעלה הרב לתת דרשה קצרה, הסתכלתי עליו, יהודי שבזמנים רגילים, סביר להניח שרבים מן היושבים, שאינם נמנים על החוג שממנו הוא מגיע, לא היו מקשיבים לדברים שיש לו לומר, מהסיבה ש"הוא לא ילמד אותנו…", ובכל זאת ישבו שם כולם בשקט מקשיבים לו, ומה שיש לו לומר על פרשת השבוע.

באותו הזמן לא יכולתי שלא לחשוב על הנס הגדול שמתרחש מול עיניי. הרי סביר להניח שבזמנים כתיקונם, כל אחד מהמתפללים בבית הכנסת הזה, בוחר לו בקפידה את בית הכנסת שהוא הולך להתפלל בו במקום מגוריו, ואבוי אם יאלץ להתפלל בבית כנסת אחר, שאינו נמנה על החוג הספציפי שלו.

אבל כאן הכל נעלם, המחיצות הוסרו, ולא זו בלבד שאפשר להתפלל יחד עם אנשים או נוסחים שונים משלך, אלא שהדבר מתקבל בצורה כל כך טבעית.

אז מה הכח שיש באותו מרכז רפואי שלא קיים במקומות אחרים? מה קורה שם שלא קורה בחיים הרגילים?

ישנו מאמר מיוחד מאוד של האדמו"ר החמישי של חב"ד, רבי שלום דוב בער, שהוא חלק מסדרה ארוכה מאוד של מאמרים שהוא נשא במשך כמה שנים בפני חסידיו, סדרה שידועה בשם "המשך תער"ב".

במאמר הזה, הוא פורס את משנתו ביחס לגורמי הפירוד בין האנשים וקובע קביעה מרתקת.

כל אחד מאתנו צריך להרגיש מיוחד בצורה כזאת או אחרת, או אולי נגדיר את זה כך: כל אחד מאתנו צריך להרגיש שונה מן השני. כי אחרת לשם מה הוא נמצא כאן?

העניין הוא שיש שני אופנים שעל ידם האדם יכול להרגיש את המיוחדות הזו, והוא קורא להם: רוממות עצמית, ורוממות שמגיעה ממקור לא עצמי, חיצוני.

רוממות עצמית, היא הרוממות שהאדם מרגיש מתוקף הדברים העצמיים שיש בו. הוא שונה מהשני, לא בגלל שהשני לא טוב, אלא מפני שיש בו תכונות מסוימות שמבדילות אותו מהשני. במקום הזה האדם לא עסוק בכלל במה שיש בשני, ושהוא טוב ממנו, אלא הוא עסוק במה שיש בו. לכן אין תחושה של נתק או פירוד, מפני שהעובדה שיש לי תכונות מסוימות שמבדילות אותי מהשני, לא עושה אותי טוב יותר, אלא עושה אותי שונה יותר.

לכן, ייתכן מאוד, שהמקום הזה ידחוף אותי לעזור ולתת לשני, לא ממקום של התנשאות, אלא ממקום כנה ואמיתי של רצון לתת למישהו משהו שאני רואה שיש לי ואין לו.

דוגמה למצב כזה הוא מצב של הורות בריאה. הורות כזאת של נתינה לילד ממקום של דאגה כנה. ההורה לא מעסיק את עצמו בשאלות: כמה אני גבוה יותר מהילד שלי, או כמה אני מבוגר או חכם ממנו, כי כל אלו עובדות, והן שם לצורך: בכדי להשתמש בהן לתת ולהעניק לאוצר שהקב"ה הפקיד בידיי – הילד שלי. לכן אדם לא מתקנא בבנו, אדרבא הוא שמח בו, כי הוא לא מודד את עצמו כהורה ביחס למה שיש בילד, זה בכלל לא רלוונטי כי הוא פשוט עסוק בלהיות הורה.

מצד שני, תחושה של רוממות שמגיעה ממקור חיצוני, כל הזמן עוסקת בשני. תאמר לי מי חבריך, ואומר לך מי לא חבריי. במקום הזה האדם יגדיר את עצמו כיותר טוב… מהשני.

לפני שנים עשו ניסוי שבו לקחו קבוצה מקרית של אנשים, חילקו אותם ואמרו להם שעוד מעט תהיה תחרות בין הקבוצות. הם לא ידעו על מה התחרות, הם לא הכירו אחד את השני ולא ידעו מי מתמודד מולם ומה היכולות שלהם. אבל מיד התחילו בין חברי שתי הקבוצות דיבורים בנוסח: אנחנו יותר טובים מהם.

איך אתה יודע שאתה יותר טוב מהשני, הרי אתה לא מכיר אותו? ובמה אתה יותר טוב? זה לא משנה, כי הרוממות החיצונית תגדיר אותי, לא ביחס למה שיש בי, אלא ביחס למה שאין בשני.

אם נחשוב על זה, זאת גם יכולה להיות תשובה לשאלה מפורסמת בסיפור על חורבן בית המקדש השני, שאותו פותחת הגמרא בהצהרה "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים", זאת אומרת שכל חורבן ירושלים מונח על כתפיהם של שני האנשים האלה. אבל כשהגמרא מספרת את הסיפור מופיעים בו שני גיבורים בלבד: האדם שהזמין לסעודה את חבריו, ובר קמצא שהוזמן בטעות. קמצא המסכן, בכלל לא יודע שהוא חלק מהסיפור הזה. הוא בנתיים נמצא בבית, כשבחלק אחר של העיר מתרחשת דרמה, אז איך שרבבו אותו לסיפור החורבן?

דבריו של הרבי הרש"ב, יכולים להיות התשובה. הרי הסיפור הזה היה על שני אנשים שחיו בירושלים, שכל ההבדל ביניהם היה שלאחד קראו קמצא, והשני הוא לא רק קמצא הוא בר קמצא. הוא יותר מקמצא. בנקודה הזאת טמונה הטרגדיה הגדולה של אותו הדור.

אנשים הסתובבו ולא בחנו מי הם באמת, אלא בחנו מי הם ביחס לשני. השני הוא קמצא? אני אהיה יותר ממנו, אני אהיה בר קמצא. וזה אסון.

זו אולי הסיבה שדווקא הגיבור הראשי, האיש שהזמין את בר קמצא לסעודה והבעיר את ירושלים, הוא איש ללא שם. כי איש שכל האופן שבו הוא בוחן אנשים לא מתבסס על מה יש בהם, אלא במה אחד עדיף על השני, הוא אדם ללא אישיות. ללא זהות וללא ייחודיות. אדם ללא שם.

הבעיה היא שהטרגדיה הזאת מלווה אותנו כבר שנים. אנחנו כל הזמן עסוקים בלהגדיר את עצמנו ביחס לשני, ולא ביחס למי ומה שאנחנו באמת, וזה מה שכל כך מיוחד במרכז הרפואי.

דווקא שם, כשכל אחד עסוק בעצמו, בקרובים אליו, במה שבאמת חשוב בחיים, זה המקום שפתאום השני לא מפריע לי, המנהגים שלו לא מפריעים לי, האופן שבו הוא מתנהג ומתלבש לא מפריע לי. כי שאני עסוק בזהות שלי, יש פתאום מקום לקבל אנשים אחרים, זהויות אחרות, פתאום האדם לא מתקנא באף אחד, כי כולם בנים, כולם תלמידים.

האתגר הגדול שלנו הוא איך אנחנו מגיעים לשם בלי להגיע לאשפוז.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן